על לימודי דוקטורט - בחירת מנחה, נושא ושאר ירקות

 כתבתי כבר על כך שהתקבלתי  ללימודי דוקטורט במדעי המחשב. סיפור ההמשך  מתאר את מהלך הלימודים, בחירת מנחה ונושא, וכמה תובנות  

יש דוקטורנטים שמתחילים ללמוד כבר אצל מנחה ספציפי, 
בארץ זה מקובל.  אני הגעתי ללימודי דוקטורט בלי להכיר
אף מנחה פוטנציאלי, והיה עלי למצוא כזה 

 

 

כמו שכתבתי יצאתי לדרך כסטודנט לדוקטורט למדעי המחשב ב TEMPLE UNIVERSITY בפילדלפיה.    היה עלי ללמוד אוסף של מקצועות חובה ובחירה, וגם לעמוד בבחינת הכשירות.  גולת הכותרת של לימודי דוקטורט הם לא הלימודים אלא עבודת הדוקטורט עצמה.   הזכרתי בסיפור הקודם שהייתי בקשר עם פרופ' מנפרד ("פרד") קוצ'ן מאוניברסיטת מישיגן.  כאשר כתבתי לו שאני הולך ללמוד בטמפל, כתב לי מיד – אם כך – ממליץ שתבחר בתור מנחה את ג'ורג'יו אינגרג'יולה.    

לא היה לי חוש תיעוד, ואין לי תמונה משותפת עם המנחה שלי.
מצאתי תמונה שלו, לא מוצלחת במיוחד, במרשתת. 

ג'ורג'יו, לפי שמו, מראהו ומבטאו באנגלית, הוא יליד איטליה. מישהו אמר לי בצחוק שאם אעבוד אתו, אסיים את הדוקטורט כשאני דובר אנגלית במבטא איטלקי.   יש לו סיפור חיים מעניין, אבל לא בכך עסקינן.   נרשמתי כבר בסמסטר הראשון ללמוד קורס אתו כדי לתהות על קנקנו, זה היה קורס בבינה מלאכותית.  סטודנטים בארץ מתלוננים על עומס מטלות,  אבל עומס המטלות שהיה לי בסמסטר הראשון עלה על כל מה שדמיינתי בקורסים השונים. הקורס בבינה מלאכותית היה תורם מרכזי, ג'ורג'יו האמין בהבנה דרך הרגליים, משמע כל דבר שלומדים – יש לעשות תרגיל תכנותי כדי להבין אותו.  מעבר לתרגילי ריצה ספורדיים הייתה עבודה מצטברת של בניית  פלטפורמה לבניית מערכות מומחות  (EXPERT SYSTEM SHELL), נושא שהיה פופולרי באותה עת, ודרש עבודה רבה.   ג'ורג'יו היה מרצה מעולה, יסודי, ומאד קפדן.  לאחר מספר חודשים החלטתי שאני בשל להתחיל לחשוב על עבודת הדוקטורט, שקלתי גם מנחה אחר שנראה לי יותר נוח לבריות, אך לבסוף החלטתי לפנות לג'יורג'יו.    יש שני אופנים לבחור נושא לדוקטורט:  האופן היותר שכיח – לבקש נושא מן המנחה, בדרך כלל להשתלב בפרויקט שהמנחה עובד עליו;  האופן השני – לבוא עם רעיון לעבודה, ולבקש מן המנחה להנחות אותך, גם אם זה לא בדיוק נושא שהוא התכוון לעבוד עליו.   לג'יורג'יו היה סטודנט ממוצא סיני שעבד  בתחום ההתמחות של ג'יורג'יו – מערכות ייצור חכמות.   אני באתי עם רעיון משלי, כתבתי שלושה עמודים שמתארים את הרעיון ונתתי אותם לג'יורג'יו לקריאה, לא ידעתי אם יסכים מאחר והנושא עליו רציתי לעבוד איננו בדיוק נושא המחקר שלו.

 

 

   חזרתי אליו אחרי יומיים, והוא קיבל אותי בחיוך ואמר:  "יש לי עוד 20 שנה להיות כאן,  נראה שיהיה כיף לעבוד אתך על הנושא שכתבת, ואולי תוך 20 שנה תוכל לסיים את התזה, נדמה לי שזה לא מה שהתכוונת".  ואז ניגש אל הלוח וצייר מלבן גדול ואמר:  "זה מה שכתבת".   אחר כך צייר מלבן קטן בפינת המלבן הגדול, ואמר:  "עכשיו המשימה שלך להתמקד ולהגיע לכאן",  ואחר כך צייר נקודה בתוך המלבן הקטן ואמר "זו תהיה התזה שלך".  

זה בערך הציור שצייר על הלוח: מלבן התכלת הוא ההיקף של מה שכתבתי בדפים שנתתי לו
המלבן האדום הוא המטרה שאליה צריך להגיע
.הריבוע הירוק יהיה היקף התזה -  הוא כמובן צדק
.את הציור הזה ציירתי פעמים רבות למונחים שלי 

 

החשיבה הראשונית שלי הייתה שעבודת דוקטורט צריכה להיות מאד רחבה,  מג'ורג'יו למדתי שהיא צריכה להיות מאד עמוקה.   הוא לקח את הביטוי שעבודת דוקטורט צריכה לספק תרומה ייחודית ומשמעותית למדע כפשוטו, ואמר לי להתמקד במה תהיה התרומה שלי ואמר: "אני אדע שיש לך כיוון לתזה, בזמן שתוכל להביע את התרומה שלך במשפט אחד פשוט שאין בו מילות קישור  (AND/OR)".   לימים אמר לי שכאשר מבקשים ממנו להיות בוועדות דוקטורט הוא מבקש לקבל את התרומות של העבודה, אם הוא רואה שמישהו מתיימר לתת 5 תרומות בעבודת דוקטורט, הוא גורס שאין ולו תרומה אחת, כי לא ניתן לדעתו לתרום 5 תרומות ייחודיות ומשמעותיות בעת שאתה סך הכול דוקטורנט.  במקרה זה הוא מסרב להיות בוועדה ; אמר שמחד גיסא הוא איננו רוצה להיות האיש הרע בוועדת הבחינה, מאידך גיסא  הוא משאיר את הכבוד לאחרים לחתום על עבודות דוקטורט שאיננו מאמין בהן.   מילאתי אחרי העצה שלו, וביום ראשון אחד בזמן שנהגתי לטיול משפחתי בהרי הפוקונוס, התנגן בי המשפט שיהיה כתוב כתרומה שלי, וכשחזרתי הביתה העליתי אותו על הכתב ושלחתי לו. 

 

  למדתי ממנו הרבה  על איך להיות מנחה, גם בצד החיובי, וגם בצד השלילי (אופני התנהגות שהחלטתי לא לאמץ), ויישמתי את זה על הסטודנטים שלי (במשך השנים הנחיתי לבד או במשותף – 6 סטודנטים שסיימו תואר דוקטור, ועוד 24 סטודנטים שסיימו תואר שני , אכתוב עליהם בנפרד).   ג'יורג'יו הפגין גישה סקפטית לכל דבר, פעם הראיתי לו רעיון ששאבתי ממאמר בכתב עת יוקרתי, לא נראה שהוא התרשם יתר על המידה מן  הרעיון.  אמרתי לו היכן המאמר התפרסם, וזה לא הרשים אותו, הוא אמר – פרסום בכתב-עת מעיד לכך שהצלחת לשכנע 2-3 אנשים מקריים  שהמאמר שלך ראוי לפרסום, זה לא אומר דבר  לגבי האיכות שלו.

אכן הוא היה סקפטי לכל רעיון, ולא ממהר להתרשם מדבר 

 

 

 כאשר הגשתי לו את הטיוטה הראשונית לעבודה הוא אמר לי להשתמש ב- "תער של אוקאם" ולזרוק משם פרקים שלדעתו לא היו נחוצים, כך שלמעשה העבודה שהוגשה הייתה קצרה בצורה משמעותית מן הטיוטה הראשונית.

התער של אוקאם - העיקרון של לשמור הכול פשוט 

 

  הואיל והמנחה שלי לא היה מן התחום בו עסקתי, רציתי שהבוחן החיצוני יהיה מישהו ידוע מן התחום.  בחרתי באלכס בורגידה שהיה חבר סגל ברטגרס, ניו ג'רסי, לא מאד רחוק מפילדלפיה.

זו תמונה של אלכס בורגידה כשהיה צעיר

  ג'יורג'יו הסכים, והציע להזמין אותו לביקור, לתת הרצאה בסמינר ואז להציע לו להיות הבוחן החיצוני.  התווכחתי עם ג'יורג'יו על המוצא שלו, אמרתי לו שראיתי אותו בכנס, הוא דיבר עם מישהו צרפתית צחה וגם נראה קצת שחום, לכן חשבתי שהוא ממוצא צפון אפריקאי.  לעומת זאת ג'יורג'יו אמר בבטחון רב שבורגידה הוא שם איטלקי.  אלכס בורגידה אכן נענה להזמנה לביקור, ואחרי שנתן את הרצאתו, ג'יורג'יו הזמין אותו ואותי לארוחת צהריים במועדון הסגל .  תוך כדי השיחה שאל אותו מה מוצאו. להפתעת שנינו, אלכס אמר שהוא יהודי מרומניה שהגיע בצעירותו לקנדה על אשרת פליט. אלכס בורגידה עזר מאד בכך שהייתי שולח לו קטעים בדוא"ל והוא היה שולח לי שאלות, בעיקר להסביר איך מה שעשיתי מתייחס לעבודה של X.  זה עזר לי מאד כי בראיונות העבודה שעשיתי, לא נשאלה שאלה שאלכס לא שאל אותי קודם.   אחרי שהעבודה  כבר הוגשה והייתי בטוח שיהיו לי כמה שבועות להתכונן לבחינת הדוקטורט בניחותא, החליט ג'ורג'יו לטרטר אותי וביקש שאבנה יישום תכנותי של העבודה שלי למקרה שמישהו מהבוחנים ירצה לראות הדגמה.  לא הייתה דרישה כזו מהוועדה, אבל הוויכוחים לא הועילו.  ערב אחד כשנשארתי בערב באוניברסיטה לעבוד על הקוד, התלוננתי בפני אחד מחברי הסגל שהיה שם בערב, ואז אמר לי : "למנחה שלך יש עוד שבועיים לטרטר אותך,  עוד מעט תקבל את התואר, ואז יהיה תורך לטרטר אחרים".  אני לא האמנתי בטרטורים.  

בניגוד לטכניון שבו על הנבחן אסור לשוחח עם הבוחנים לפני הבחינה, אלא רק למסור את העבודה,  בטמפל מותר ואף מומלץ  לדבר עם הבוחנים, כך שהצגתי את העבודה לכל בוחן לחוד.  נסעתי גם לרטגרס להציג את העבודה לאלכס בורגידה וביליתי בוקר שלם אתו.  הוא גם היה נחמד, ובבוקר יום הבחינה שלח לי את השאלות שהוא מתכונן לשאול אותי במהלך הבחינה.   ג'יורג'יו אמנם הסכים לכך שיהיה בוועדה, אך הלחיץ אותו שיש בוועדה מישהו שמבין בנושא יותר ממנו,  אבל כאמור הוא היה נחמד בבחינה, והכול עבר בשלום. 

דף השער של התיזה - עם חתימות הבוחנים 

 

. כל עוד ג'ורג'יו היה המנחה שלי הוא שמר על ריחוק.  לאחר שסיימתי את התואר הזמנתי אותו לארוחת ערב אצלנו בביית, ואז היה מאד חברותי, ושפע סיפורים.   פגשתי אותו מספר פעמים בביקורים בפילדלפיה אחרי שסיימתי. פעם לקח אותי לסיור מודרך במוזיאון האמנות של פילדלפיה.   פעם אחת כשהתפרסם מאמר שלי בכתב עת בעל תפוצה רבה שהגיעה אליו, שלח לי מייל עם הכותרת: ראיתי, ועם שמו של כתב העת.

יש מי שרואה ציפור רבת יופי, ויש מי שרואה שם מוכר במאמר 

עם סיום התואר לא הלכתי לטקס קבלת התעודות, למחרת הלכתי לחפש היכן נמצאת התעודה שלי, אמרו לי שהיא במשרדו של דקן הפקולטה.  הלכתי לשם, הדקן הושיט לי את התעודה ואמר לי - 

"עכשיו הרווחת את הזכות לאחר לכל פגישה 15 דקות"

אינני יודע מה הם 15 הדקות בתחבורה הציבורית, אבל פעם כשאחרתי
בכמה דקות לפגישה עם מנהל המעבדה של יבמ שבה עבדתי ושלפתי לו
את הציטוט שכאשר קבלתי דוקטורט הרווחתי את הזכות לאחר 15 דקות לכל פגישה
נעניתי: מי שאמר לך שכח להגיד שהכלל הזה נכון רק בתחומי האקדמיה 

אי

 

 

 

 

 

  

איך הגעתי לעשות דוקטורט במדעי המחשב כשבכלל נרשמתי למשהו אחר?

 

 הדוקטורט שלי הוא במדעי המחשב.  בגלל שלא היו לי תארים קודמים במדעי המחשב, לא חשבתי שזו בכלל אופציה.  איך אי הכרה של מערכת ההשכלה הגבוהה בארה"ב גרמה לי לקבל החלטות על סמך  הנחות מוטעות, ואיך מצאתי את עצמי לומד לדוקטורט במדעי המחשב – כל זאת בסיפור הבא.

 

וזו דיפלומת הדוקטורט שלי התלויה על הקיר במשרדי - מופיע שם רק התואר 
דוקטור בפילוסופיה, ללא ציון התחום. 

בשלב מסוים עלה מלפני רעיון ללכת ללמוד לימודי דוקטורט.  השלב הזה היה בערך בגיל 4, לא ידעתי מה זה אומר, אבל אבא שלי התחיל אז את שטיפת המוח האומרת כי דוקטורט זו פסגה שאליה צריך לשאוף.  

ההורים שלי היו שניהם שייכים ל- "דור האבוד" - של ניצולי שואה שלא מיצו
את הפוטנציאל שלהם ולא למדו לימודים אקדמיים, בניגוד לדורות קודמים במשפחה

שבעיקר למדו רפואה, אבא שלי היה בדעה (הלא מדויקת)

שלמי שיש יותר תארים יש יותר אפשרויות בחיים,  בכל אופן ההתייחסות שלי בילדות
לדוקטורט היה כנראה דומה לזה של מלורי כשבא לכבוש את פסגת האוורסט - בגלל שזה שם. 

 לא הלכתי בכיוון אקדמי, למדתי תואר ראשון בפילוסופיה תוך כדי צבא, לאחר מכן המשכתי גם תוך כדי שירותי הצבאי לתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת תל-אביב, אותו מעולם לא סיימתי.  בשלב כלשהו חשבתי על דוקטורט בארה"ב -  צירוף של: רצון לחיות מספר שנים בתרבות אחרת, השמועה ששמעתי שבארה"ב אין צורך כלל בתואר שני, כך שאינני חייב לסיים את התואר (הפסקתי אותו כשהשתחררתי והתחלתי לעבוד בהייטק, זה נדחק לעדיפות משנית), וגם בגישוש עם חברי סגל ישראליים – כולם אמרו לי שעדיף לעשות דוקטורט בארה"ב.

החלטתי על כיוון של לימודים בארה"ב , אך ניגשתי לנושא בצורה חובבנית 

 

בשל העובדה שלא היו לי תארים במדעי המחשב, הייתי בדעה שלעשות דוקטורט במדעי המחשב איננה אופציה כלל (כפי שיתברר לי זו הייתה טעות), וחשבתי ללכת לדוקטורט במערכות מידע  (MIS) במסגרת בתי ספר למנהל עסקים.  באותו תקופה (1986) התחום היה די בראשיתו, מספר האוניברסיטאות שהעניקו תואר כזה היה מצומצם, כמות חברי הסגל הייתה קטנה, וכתוצאה מכך מספר המתקבלים היה קטן מאד, ודאי יחסית למדעי המחשב שכבר היו לה מחלקות גדולות ושפע מקומות ללמוד. בגלל אי הכרת מערכת ההשכלה הגבוהה האמריקאית, וחוסר קשרים במי להתייעץ, לא ידעתי דבר ממה שכתבתי כאן עכשיו.     מישהו בעבודה נתן לי את הגיליון האחרון של כתב העת   COMMUNICATION OF ACM  ששם הופיעה רשימה, לא ארוכה מדי, של אוניברסיטאות הנותנות דוקטורט בתחום MIS.    אוניברסיטה אחת הייתה מסומנת ב BOLDFACE,  והיא הייתה TEMPLE UNIVERSITTY  בפילדלפיה ונראה שזה מה שהמריץ אותי להוסיף אותה לרשימה.  לימים כאשר מצאתי שוב את אותו גיליון בספריה, ראיתי שההדגשה נבעה מכך שפורסמה רשימה קודמת, ואחד מחברי הסגל ב TEMPLE  העיר שגם הם נותנים תואר כזה ונשמטו מן הרשימה.   מילאתי את כל הטפסים של מספר  אוניברסיטאות ברחבי ארה"ב, רובם אוניברסיטאות מן הליגה העילית. לא היו לי מכתבי המלצה מאנשי אקדמיה, אך שלחתי מכתבי המלצה מאנשים בכירים בתעשייה, כולל ראש להק כוח אדם בדרגת תא"ל בחיל האוויר. הואיל ומדובר בבתי ספר למנהל עסקים היה עלי לעשות את בחינת ה GMAT.  לא ידעתי דבר על כך שיש להתכונן לבחינות אלו, ועשיתי את הבחינה בלי להתכונן,  קבלתי ציון די טוב ששם אותי בעשירון השני מלמעלה, אך מסתבר שבאוניברסיטאות היוקרה הם רוצים מועמדים מהעשירון העליון. 

מעין סוג של בחינה פסיכומטרית שנועדה לבחון כישורים למיניהם, נהוגה לקבלה
לתוכניות לתארים מתקדמים במנהל עסקים.   עשיתי אותה בלי להתכונן ובלי לדעת שיש דרך להתכונן. 

  למעשה בכל תהליך ההרשמה – שיחקתי שש-בש של לוח שחמט, לא הבנתי כלל את הכללים.      החלטתי לעשות מסע בארה"ב ולבקר בחלק מהאוניברסיטאות אליהם נרשמתי.   קבלתי קבלת פנים יפה במיוחד באוניברסיטת מישיגן באן-ארבור, שם אימץ אותי חבר סגל בשם מנפרד קוצ'ן, איש אשכולות מרתק, שניסה להפעיל את כל כובד משקלו כדי שאתקבל למרות הנתונים הפחות טובים שלי והשיג גם תמיכה של החוג למערכות מידע על בסיס התרשמות בראיונות אישיים, אבל נהדף על ידי ועדת הקבלה הפקולטית בטענה שהואיל וראיון אישי איננו חלק מקריטריוני הקבלה הכמותיים אין זה הוגן להעדיף אותי על סמך קריטריון שאחרים שלא טרחו לבוא לא בצעו.  

 

מנפרד ("פרד") קוצ'ן,  איש אשכולות אותו פגשתי באוניברסיטת מישיגן
והייתי איתו בקשרי דוא"ל עד פטירתו הפתאומית שלוש שנים מאוחר יותר. 
הוא שווה סיפור נפרד שאספר בעתיד 

 גם למקומות אחרים כמו MIT  ו  CARNEGIE MELLON  לא התקבלתי.  היו מקומות שבהם הציעו לי מסלולים אחרים בבית הספר למנהל עסקים שאליהם יותר קל להתקבל, והסכמתי גם לזה.  בינתיים עוד אני מחכה לתשובות במסלולים אחרים, קיבלתי הודעת קבלה מ TEMPLE UNIVERSITY  שהיא אוניברסיטה פחות יוקרתית, למחלקה שנקראת  COMPUTER & INFORMATION SCIENCES ,שבה לא בקרתי במסגרת הסיור  שלי. 

זה הלוגו של האוניברסיטה - נבחרות הספורט שלה מופיעות תחת השם TEMPLE OWLS
ומאז אמצתי את הינשוף בתור בעל החיים האישי שלי 

החלטתי לקבל את ההצעה.  הייתי צריך לדחות את תחילת הלימודים בסמסטר אחד בגלל סיבות משפחתיות,  

ולבסוף הגעתי ביום חורף קר לבוש במעיל כבד אל האוניברסיטה.   הגעתי למזכירות המחלקה,  המזכירה הפנתה אותי ליו"ר ועדת לימודי מוסמכים, פרופסור ארתור פו, שגם היה חתום על מכתב הקבלה שלי.  הואיל וזכרתי שהסופר הידוע אדגר אלן פו התגורר תקופה מסוימת בפילדלפיה, דמיינתי שאמצא  צאצא שלו ואדקלם לו את "אנבל לי" במקור.  אבל כאשר הגיע הפרופסור, חייך אלי מבעד לעיניו המלוכסנות, וסיפר לי שבמקור הוא מטיוואן.   מסתבר שבמחלקה היו שתי תכניות ללימודי דוקטורט: מדעי המחשב ומערכות מידע. פו אמר לי שברגע שהתקבלתי למחלקה אני יכול לבחור בין שתי התכניות, זו גם הסיבה שבניגוד למקומות אחרים הם קבלו יחסית הרבה סטודנטים.  פו  בא מהצד של מדעי המחשב, ולכן ניסה לכוון אותי לבחור מדעי המחשב. הסביר לי את המושג של "בחינת כשירות לדוקטורט" ,  והוסיף לי שאם אבחר מערכות מידע אצטרך לעשות בחינות כשירות לדוקטורט במקצועות של מנהל עסקים – כלכלה, חשבונאות וכד' בנוסף לבחינות בתחום,   בעוד שאם אבחר מדעי המחשב – בחינות הכשירות תהיינה באופן טהור במדעי המחשב.

 

בחינת הכשירות לדוקטורט שאינה נהוגה בארץ היא אחד מן המבחנים המלחיצים 
דמיינו בחינת בגרות שמורכבת משאלה אחת מכל תחום, ושיש לענות עליהן ברצף במשך שש שעות
הבחינה מכסה את כל תחומי מדעי המחשב.  בדרך כלל לוקחים אותה אחרי שנתיים לימודים, הואיל
והתחלתי בסמסטר אביב לקחתי אותה לאחר שלושה סמסטרים בלבד.   

 לקח לי 30 שניות של מחשבה לבחור במדעי המחשב. לאחר הבחירה אמר לי שבשל העובדה שאין לי תואר ראשון במדעי המחשב יהיה עלי ללמוד מקצועות השלמה מתואר ראשון במדעי המחשב ורשם לי על דף רשימת מקצועות. בתגובה – הוצאתי לו תרגום נוטריוני לאנגלית של כל הקורסים שלמדתי במשך השנים במסגרת ממר"ם.  הוא הסתכל על התעודה, התחיל בקורס הראשון, שאל אותי שאלה עליו , ומחק מן הנייר דרישה לקורס אחד .  כך מחק ומחק וכעבור חצי שעה הודיע לי שאני כשיר ללימודי דוקטורט בלי ללמוד קורסי השלמה מתואר ראשון, והוסיף כמובן שאם יחסר לי ידע – באחריותי להשלימו.    כאן נבדלת מערכת ההשכלה הגבוהה בארה"ב מזו הישראלית.   המערכת הישראלית היא מאד קשיחה, קורס שלא ניתן במסגרת אקדמית (או במקרים מסוימים במסגרת לימודי הנדסאים) איננו מוכר. 

אומרים שהאמריקאים נעדרים גמישות מחשבתית ועובדים לפי הספר, מה שנכון.
אבל האקדמיה האמריקאית הרבה יותר גמישה מחשבתית מן האקדמיה הישראלית
שנוהגת לפי המורשת הפרוסית - בכל הקשור לענייני המנהלה. 

 מאוחר יותר כשהייתי כבר חבר סגל בטכניון ולימדתי קורס בניתוח מערכות, בא אלי סטודנט שלמד את הקורס של ממר"ם, שהוא בהיקף ורמת עומק גבוהים לאין שיעור מהקורס בטכניון, וביקש פטור.  מילאתי את הטופס שהביא, והמלצתי על פטור.  בטכניון, כמוסד ריכוזי, כל הטפסים מגיעים אל דקן לימודי הסמכה, ששלח לי מכתב נזיפה שחידד את הנוהל שאין להכיר בקורסים שאינם ניתנים במסגרת אקדמית.   בארה"ב המנטליות היא אחרת:  אם אתה אומר שאתה יודע – מאמינים לך כל עוד לא הוכח אחרת,  ומבחינת הכרה במקצועות – הם מתעניינים בתכולה ולא במקור.

 

  אחד מחבריי קיבל באוניברסיטה אחרת בארה"ב זיכוי על כמחצית הלימודים לתואר ראשון במדעי המחשב על סמך לימודי בממר"ם.  באותה פגישה הסתכל פו בתעודות שלי מהתואר הראשון וראה שלמדתי קורסים רבים בנושא לוגיקה בחוג לפילוסופיה,  אמר לי שבטמפל נמצא אחד מגדולי הלוגיקנים בעולם, פרופסור לבלנק. הוא לא יודע אם הוא עדיין פעיל כי הוא זוכר שהיה לו התקף לב רציני לפני כמה חודשים, אבל אני יכול לנסות לדבר אתו.   ודאי שהכרתי את השם, אכן הוג לבלנק היה אחד הלוגיקנים הידועים בעולם.  רשמתי את העובדה הזו לפני, אבל היו לי הרבה אתגרים לפני,  אגיע יותר מאוחר לחפש אותו, והוא יהפוך לדמות משמעותית בחיי.

 

הוג לבלנק - אחד מגדולי הלוגיקנים בדורנו, ואיש דגול בכלל

  

  הזכרתי כאן שני אנשים – מנפרד קוצ'ן שאתו המשכתי להתכתב, ולאחר שכתבתי לו שאני הולך ללמוד בטמפל, הוא המליץ לי את מי לבחור כמנחה, וקיבלתי את עצתו; הוא ראוי להתייחסות נפרדת.  האדם השני הוא הוג לבלנק – אחד האנשים הדגולים שהכרתי, וגם הוא זכאי להתייחסות נפרדת.   וכך מצאתי את עצמי במפתיע דוקטורנט למדעי המחשב.  לא הצטערתי לרגע על הבחירה.   אכתוב בהמשך חוויות נוספות מלימודי הדוקטורט.   לאחר שחזרתי לארץ והצטרפתי לסגל האקדמי בטכניון קבעו שלט לפני דלת משרדי שעליו היה כתוב: "ד"ר עפר עציון".   באחד הימים בהם פרקתי ספרים שהגיעו במכולה מארה"ב עברה במסדרון מישהי שהכרתי בילדות, ואמרה לי : "אני רואה שהגשמת את מטרתך",  שאלתי אותה: "אילו מהן?", אמרה לי: "לפני הרבה שנים אמרת שתעשה דוקטורט כדי שתוכל לשים על הדלת שלט עם המילה דוקטור לפני שמך".   לא זכרתי שאמרתי אמרת שפר זו, אבל זה התאים למה שחשבתי כשהייתי ילד.  לימים מצאתי בלימודי הדוקטורט, מעבר לשלט על הדלת,  ערך רב של טירונות בעולם המחקר, שיעור מאלף במשמעת עצמית, וכניסה לנושא שהעסיק אותי שנים רבות.  

זה השלט הנוכחי לפני משרדי במכללה האקדמית צפת.  אין לי
תצלום של השלט הראשון מן הטכניון.  

 

 

  

כשחתמתי על טופס תלונה צבאי – בהפוך על הפוך

 

 מספר שנים הייתי בתפקידים פיקודיים בצבא, ומעולם לא הסגרתי אנשים אל המערכת הצבאית באמצעות המנגנון של תלונה.  את המקלות והגזרים בצעתי בלי עזרת המערכת.  כמעט בסוף דרכי הצבאית חתמתי פעם אחת על טופס תלונה צבאי – וזה היה מסיבה הפוכה לכך שבדרך כלל מגישים תלונות.  זה סיפור המעשה.   

 

 

עבירות צבאיות מדווחות באמצעות טופס תלונה ודיון (630) ואז החייל נשפט על העבירה. 

את מרבית זמני בחיל האוויר ביליתי ביחידת המחשב (180), לאחר ש (כמעט) השלמתי קדנציה כמפקד גף הציעו לי לעבור לעבוד במטה חיל האוויר,  בהנהגה משותפת של פרויקט גדול.   אך הפעם אתמקד בהיבט אחד בלבד.  אחד התנאים שלי למעבר היה שלא ייפגעו תנאי השירות שלי ובמיוחד הזכאות שלי ל- "חצי רכב".  

 

חצי רכב היה בזמני מושג צבאי ידוע
אין הכוונה לחצי מהרכב, אלא לרכב שמתחלק בין שני זכאים לרכב
הבנתי שלאחר זמני חל פיחות במעמד והגיע המושג שליש רכב 

כשהייתי ביחידה מסודרת היה בה קצין רכב וחבורת נהגים ,  הרכבים שימשו במהלך היום לעבודה (וניתן היה להזמינם לנסיעות עבודה) וקבלנו את הרכב רק בערב, או ביום שישי לסוף השבוע, במטה חיל האוויר העניינים היו פחות מסודרים.  מחד גיסא – הרכב התחלק בין שני רבי סרנים (או אחרים בתקן רב-סרן) לכל היממה, מאידך גיסא – כאשר היה צריך לטפל ברכב, לא היה קצין רכב, וכל מחלקה במטה החזיקה נהגים משלה.   אני הייתי שייך לפרויקט שבו היו מעט אנשים, ולא היה לנו נהג משלנו.  גם לא ישבנו בתוך המטה עצמו. מחוסר מקום, חיל האוויר שכר קומות בבניינים בסביבת הקריה בתל-אביב, כך ישבנו בקומה של חיל האוויר בבית מעריב.  בבית מעריב ישב גם "פרויקט יבנה" שהיה אחראי על בניית השכונה של אנשי חיל האוויר ביבנה, וכך הקצו לנהג שלהם את האחריות גם על חצי הרכב שלי, משימה שהוא קיבל בחוסר רצון וחוסר אהדה בולט, יען כי למרות שאינני בטוח שקרא את ספרו של ברטראנד ראסל "בשבח הבטלה", הוא התחבר מאד לכותרת של הספר.

ספר מומלץ מאד של ברטראנד ראסל 

 

   המשימה השגרתית שלו הייתה לקחת את הרכב ל- "יום טיפול שבועי",  יום בו רוחצים את הרכב, ובודקים אותו.    בפעם הראשונה (והאחרונה) שלקח את הרכב שלי ליום הטיפול השבועי, שהוא בחר לעשות בתל השומר החזיר לי את הרכב עם החותמת בכרטיס העבודה שבוצע יום טיפול שבועי, הרכב גם היה רחוץ.  למחרת הרכב עבר לשותפה שלי, ובבוקר היא מטלפנת אלי ושואלת: "אתה בטוח שהרכב עבר יום טיפול?"  שאלתי אותה: "אני חושב שכן, מה הבעיה?".  אמרה לי: "נכנסתי לתחנת דלק ובדקו לי שמן, ומצאו שהיה חסר הרבה שמן, לא ייתכן שיום אחרי יום טיפול יחסר שמן". 

בדיקת ומילוי שמן מנוע ברכב - מן הפעילויות המובהקות של יום טיפול שבועי 

אמרתי לה: "שלחי את הנהגת שלכם למוסך לבדוק אם יש נזילת שמן, ובינתיים אבדוק את העניין".    היא שלחה את הנהגת שחזרה חיש מהר והודיעה שאין נזילת שמן, ואז התקשרה לרס"ר בתל השומר שחותמתו התנוססה על כך שיום הטיפול בוצע, והוא הודיע לה בזעם רב שהרכב לא רשום אצלו ברשימת הרכבים שעברו יום טיפול אתמול.  פניתי למפקדו של הנהג, ותוך דקות ספורות הוא חזר אלי ואמר שהנהג הודה בכך שאכן נסע לתל השומר ורחץ את הרכב, אבל אז ליום הטיפול היה תור גדול, ולא הייתה לו סבלנות, לכן נכנס למשרד של רס"ר הרכב, ראה שאין שם איש, מצא על השולחן את החותמת, והטביע אותה בלי להתבלבל על כרטיס העבודה של הרכב וזייף את חתימתו, וכך החזיר אותו אלי. 

הצבא בזמני עבד עם חותמות  - גם לי הייתה חותמת כזאת 

  בינתיים הרס"ר הזועם התחיל להרים טלפונים כדי לגלות את זהותו של הנהג, כדי להעמידו בפני בית דין צבאי על זיוף חתימה ושלל עבירות.  המפקד של אותו נהג הסביר לי כמה הנהג בא ממשפחה קשת יום, ויש לו כבר מאסר על תנאי על עבירות קודמות.

כשמפקדו של הנהג סיפר לי על כך שהייתה לו ילדות קשה - 
נזכרתי מיד ברבקה מיכאלי ויוסי בנאי 

 אם יועמד בפני בית דין צבאי ילך לכלא לזמן רב, והחליט שבמרוץ עם הזמן יש לו מוצא אחד – לשפוט את הנהג בעצמו, ולכן הביא לי טופס תלונה ומילא אותו וביקש שאחתום עליו.  בטופס שמילא הייתה תלונה על "אי מילוי הוראה"  ובתוכן נאמר: החייל קיבל הוראה לבצע יום טיפול שבועי ולא ביצע אותו. 

 

כאמור עד אז עברתי כמעט שמונה שנים בצבא בלי לחתום על תלונה אחת, אבל כאן זה היה מקרה של "הפוך על הפוך", חתמתי על טופס תלונה, לא כדי להתלונן על הנהג, אלא כדי להציל אותו.  

אכן תלונה ב - הפוך על הפוך 

מפקדו שפט אותו באופן מידי, הואיל ופטור בלא כלום הוא לא יכול היה לצאת, בהתחשב בעבירותיו הקודמות, שפט אותו לארבעה ימים בכלא, הרבה פחות ממה שהיה מקבל מבית דין צבאי.   הבנתי שהרס"ר רתח מזעם על התרגיל, אך בצה"ל לא שופטים על אותו מקרה פעמיים.    הנהג לא חזר לשרת באותו מקום, ואני גם החלפתי רכב,  והיה לי שותף אחר שהיה איש צוות אוויר  והסתדר כך שהנהג של הטייסת יעשה את כל ימי הטיפול לרכב.   זו הייתה התלונה היחידה שחתמתי עליה בכל שירותי הצבאי.

"מישהו כתב ספר שכותרתו: "אין תלונות"