על שלושה משפטים צבאיים

 בסיפור הקודם ברק סיפר על רומנטיקה בצבא, אני אספר על משפטים צבאיים.

וזה סימולו של הצדק הצבאי 

הייתי בצבא שמונה שנים, מתוכם שבע שנים ביחידת המחשב של חיל האוויר, עם קידומת שכללה טירונות וקורס תכנות בממר"מ, וסיומת שבה הייתי קצין מחשוב של אחד מגורמי המטה.  צה"ל משתמש בכלי של "משפט צבאי" למטרות רבות, אני כמפקד לא השתמשתי מעולם בכלי זה, ורק פעם אחת הגשתי תלונה נגד חייל, וגם אז זה היה לטובתו, אבל על זה אספר בפעם אחרת.   דווקא הדברים הפרועים שעשיתי, לא היו כאלו שנשפטים עליהם. גם את הטירונות הצלחתי לסיים בלי משפט (אחד היחידים במחלקה שלי שהייתה מאד בעייתית מבחינת חומר אנושי).  העליתי בזיכרוני את המקרים שעליהם נשפטתי, ומצאתי שבמהלך השרות הצבאי נשפטתי שלוש  פעמים – פעמיים בשירות חובה, ואחד בשירות קבע.   להלן סיפור שלושת המשפטים.

 משפט מספר 1:   מה האחריות של ש.ג. ?

המאורע שהביא למשפט התרחש ממש בשנה הראשונה שלי ביחידה.  אחת מנקודות הצל בשירות הצבאי הן תורנויות השמירה, בפרט אם יש להישאר לסוף שבוע בבסיס, כמאמר הצבאי: "במקום להגיד שבת שלום, תגיד שלום שבת".   הארוחה ביום שישי בערב לשומרים ולתורנים הייתה הארוחה הטובה ביותר בשבוע, הטעם שעדיין ניצב על קצה לשוני לאחר כל השנים הוא טעם של קפה מהול במיץ ענבים, כי בחדר האוכל  כל אחד קיבל ספל פלסטיק אחד, ובזמן הארוחה קבלנו מיץ ענבים במקום יין לקידוש, וסיום הארוחה קפה, שהיה עלינו לשתות באותו ספל, כך ששרידי מיץ הענבים נמהלו בטעם הקפה. 

ספל הפלסטיק הצבאית 

בשבת אחה"צ עמדתי כשומר בעמדת הש.ג. של הבסיס

 

כאן השין גימלים הסקוטים עם חצאיות - אנחנו שמרנו במדים רגילים 

והנה מגיע הרס"ר האימתני לביקורת פתע,  מוצא שחלק מן השומרים (שלא היו במשמרת) הסתלקו להם, ושופך את זעמו על הסמלת התורנית. עודו מוכיח אותה, יוצאת מן הבסיס בחורה בלבוש אזרחי, עוצר אותה הרס"ר ושואל מי היא, מראה לו תעודה שהיא קצינה שמשרתת בבסיס והולכת לדרכה.  הרס"ר ממשיך לזעום על הסמלת התורנית: "איך היא מסתובבת בבסיס בבגדים אזרחיים" ?  עונה לו הסמלת המפוחדת : "זה לא אני , זה הש.ג."   עונה לה: "אז תשלחי אותו לכלא 6", והכריח אותה לכתוב במקום תלונה נגדי.

האסוציאציה שלי הייתה שהוא רוצה לשלוף לי את קלף המונופול: "לך ישר לכלא!"

  לרס"ר הנ"ל היה מנהג שהוא לא היה מגיש את התלונות מיד, אלא שולח הודעה לחייל שיש תלונה נגדך, ואם אתה רוצה לדבר על זה – שלח את המפקד שלך אלי, כי אחד התחביבים שלו היה שקצינים יתחננו אליו, ואז היה עושה להם טובה ומבטל את התלונה.  אני לא חשבתי שהתלונה מוצדקת, ולכן לא העברתי למפקד שלי את ההודעה. אחרי שישה שבועות ושלוש הודעות שמהן התעלמתי , הגיעה התלונה ליחידה אחרי שישה שבועות עם בקשה לשפוט אותי.  התייצבתי עם כומתה על ראשי בפני השופט היחידתי (שהיה אחד ממפקדי הגפים), סרן מנחם הספרי, לאחר שהוסברו לי כללי הטקס : "יצאת זכאי – תצדיע, לא יצאת זכאי – אל תצדיע", שאל אותי מה יש לי להגיד – ספרתי לו את השתלשלות העניינים, בקשתי שיזמן את הסמלת התורנית לעדות לשאול – האם היא הכניסה ביום שישי בערב את החבר שלה בלבוש אזרחי,  וטענתי שבכל התדרוכים בקשו ממני לבדוק תעודות ולא לבוש, וכש.ג. אני אחראי על בטחון המחנה ולא על משמעת הלבוש, כאשר הוצגה לי תעודת קצין עם אישור כניסה לבסיס, נתתי לה להיכנס.  השופט הפסיק את המשפט וביקש מהפקידה היחידתית  להתקשר למשרד הרס"ר ולבקש לזמן את הרס"ר ואת הסמלת התורנית לעדות. לאחר כמה דקות חזרה ואמרה: הסמלת התורנית כבר השתחררה מצה"ל, הרס"ר (שהיה חדש בתפקיד) יצא לקורס רס"רים ואיננו בבסיס.   השופט לא היסס והודיע לי: אני קובע שאתה זכאי מן הנימוק שבתור ש.ג. אתה אחראי על בטחון הבסיס ולא על משמעת הלבוש.   הצדעתי והלכתי לדרכי.

נראה לי שזו הפעם היחידה בכל שנות שרותי ביחידה שבה הצדעתי 

 

משפט מספר 2:  תמונה ותלונה

לפתע בצהרי היום גיליתי שפנקס החוגר אבד לי, הואיל ורציתי באותו יום לנסוע הביתה ובתחבורה ציבורית חיילים יכלו לנסוע בחינם עם הצגת פנקס חוגר, היה לי דחוף להוציא תחליף.   ניצלתי את העובדה שהיחידה שלי שכנה אז בבסיס של השלישות הראשית, והגעתי עד למדור שמנפיק את התעודות. הם אמרו שיוכלו להנפיק לי את התעודה במקום, אם אביא להם תמונה ותלונה (כלומר להביא להם טופס שמראה שנשפטתי על אובדן פנקס החוגר).

היום תעודת החוגר היא כרטיס עם ברקוד - בזמני פנקס החוגר היה פנקס חום שבו היו 
מדביקים מדבקות בכל העלאת דרגה 

 התחלתי בתמונה, יצאתי מן הבסיס ומצאתי בקרבת הבסיס צלם שצילם תמונות פספורט, וכך שהצטיידתי בתמונה.   לאחר מכן הייתי צריך להגיע לתלונה, מילאתי טופס תלונה על עצמי, אך הייתי צריך מישהו בכיר ממני בדרגה כדי לחתום עליה.  כל חברי לגף התנדבו בשמחה לחתום על התלונה, אך החלטתי שלא לגרום למריבה ביניהם, ולהוציא את התלונה למיקור חוץ. וכך בקשתי מהרל"שית  של מפקד היחידה שהייתה סמלת (אני הייתי רב"ט) לחתום על התלונה.  וכך הגעתי לשופט היחידתי שהפעם היה סרן (אז) דני תל-ניר.  באותו יום תפסתי טרמפ עם דני, כי בבוקר היה לי דיון במטה חיל האוויר בקריה, וכשיצאתי ראיתי שגם הוא שם ובדרכו חזרה ליחידה.   דני הציע שלפני שנתחיל את המשפט אקח את המפתח לרכב שלו ואבדוק אם במקרה פנקס החוגר שלי נפל ברכב שלו.  חזרתי אליו עם שקית מלאה בדברים שמצאתי כאשר מזיזים את הכיסאות אצלו ברכב, אך למרבה הצער, פנקס החוגר שלי לא היה שם.  לא הייתה לו ברירה אלא למצוא אותי אשם, ולקנוס אותי ב- 5 לירות.  יצאתי ולא הצדעתי הפעם, ואכן תוך מספר דקות היה ברשותי פנקס חוגר חדש.  לאחר שבועיים בערך קבלתי בדואר הצבאי גם אם פנקס החוגר הישן, שנפל לי באוטובוס, ונשלח מאגד לצה"ל שאיתר אותי ושלח אלי.

משפט מספר 3:  האם עברתי עבירת תנועה?

המשפט השלישי והאחרון, והיחידי מחוץ ליחידה, היה בגין עבירת תנועה. הייתי אז כבר בקבע, ונהגתי ברכב צבאי.   ברמזור שליד הצומת שליד תחנת הרכבת בתל-אביב היה מרחק גדול בין הקו הלבן המשמש לעצירה לבין הצומת עצמו.  מסתבר שעברתי קצת את הקו הלבן, אך לא נכנסתי לצומת.

בדומה לתמונה זו - עברתי בשני הגלגלים הקדמיים את הקו הלבן, 
אך הייתי עוד יותר רחוק מהצומת מאשר בתמונה זו 

  רכב של המשטרה הצבאית שעבר במקום הורה לי לעצור אחרי הרמזור, והודיע לי שעברתי עבירת תנועה – נסיעה ברמזור אדום.  הנוהל היה: החרימו לי את הרישיון הצבאי, נתנו לי אישור לנהיגה שתקף ל-24 שעות, ואמרו לי להתייצב למחרת בבסיס המשטרה הצבאית בקריה לשיפוט מהיר.  כשחזרתי ליחידה וסיפרתי על המקרה –מישהו אמר לי שקרא על כך שבבית משפט יצא נהג שעבר את הקו הלבן ולא עבר את הצומת זכאי.    למחרת בבוקר הגעתי לקריה  ולפני שהתייצבתי בבסיס המשטרה הצבאית הלכתי לפרקליטות הראשית שהייתה ממול וביקשתי להתייעץ בסניגוריה הצבאית, הסברתי את הסוגיה והגעתי עד לסניגור הצבאי הראשי שאמר לי שלצה"ל לוקח להתעדכן בפסקי דין חצי שנה, ולכן אם היה פסק דין חדש, אין לו ידע על זה, אבל אמר לי שאתה יכול להשתמש בטענה זו במשפט ואחל לי בהצלחה.

הגעתי למקום בו ניהלו את המשפטים – מסתבר שהם חלקו את הנהגים העבריינים לקטיגוריות:  נהגים מקצועיים או לא, חובה או קבע.  כך שעל מעבר ברמזור אדום – נהג מקצועי בחובה קיבל מאסר, ונהג לא מקצועי בקבע קיבל קנס לא גבוה.    את אנשי הקבע השאירו לסוף, וכך חיכיתי זמן רב.  נכנסתי למשפט,  סג"מ מהמשטרה הצבאית היה התובע, והשופט היא סגן אלוף מחיל האוויר.  שוב הטקס של – "יצאת זכאי, תצדיע!" והמשפט החל – שאלו אותי מה יש לי להגיד, עניתי: "מודה בעובדות, אבל לא מודה שעברתי עבירת תנועה".  השופט הביט עלי בסקרנות, משהו מרענן אחרי יום ארוך ומייגע, וביקש ממני להסביר את הטיעון שלי.  הסברתי לו שעברתי מעט את הקו הלבן, אך הייתי רחוק מהצומת, ושהסתבר לי שבית המשפט המחוזי בירושלים קבע שזו איננה עבירת תנועה, ולכן אינני מודה שעברתי עבירת תנועה.   הביט בי משועשע, וביקש מהסג"מ להביא את המפקד שלו כדי שיגיד לו מה לעשות. 

 לאחר כמה דקות הגיע מפקד הבסיס של המשטרה הצבאית בקריה, וביקש ממני לחזור על הטיעון. חזרתי עליו, גם הוא היה משועשע למדי, ושאל אותי אם אני סטודנט למשפטים.  עניתי לו שאני אכן סטודנט אבל לא למשפטים.  לאחר מכן אמר לשופט שהוא ממליץ לו לדחות את הטיעון שלי – גם משום שאין לו מידע אם הטענה שלי נכונה, וגם אם כן, צה"ל מחמיר בחוקי התנועה יותר מהרשויות האזרחיות.  השופט הרשיע אותי, ונתן לי קנס כספי כלשהוא, שמעולם לא שילמתי, כי הוא שכח (אולי במתכוון?)  למלא את הספח שמועבר למת"ש לחייב את משכורתי.    וכך שוב יצאתי בלי להצדיע.

וכאן מסתיים הרומן שלי עם מערכת הצדק הצבאית 

 

  

 

טעיתי בך

מאגדותיו של ברק

ושוב חזרנו אל ברק, מספר הסיפורים המיתולוגי. והפעם על טעויות מכל הכיוונים    

 

לעיתים הטעות היא לשאוף מעבר למגבלות, לעיתים הטעות היא לא להבין מה הטעות 

כה סיפר ברק: 

 

בעת שירותי הצבאי באחת מן היחידות הטכנולוגיות של חיל המודיעין,  הגיע אלינו ליחידה חיילת צעירה בשם דקלה, היא לא הייתה במדור שלי, אבל הכרתי אותה מכך שבאה לעיתים קרובות לפטפט עם אחת משותפותי למשרד, טלי, שהייתה אתה יחד בקורס ההכשרה הקדם-צבאי.    מדי פעם הצטרפתי לשיחות שלהן, והתחלתי להצטרף אליהן לארוחת הצהריים בחדר האוכל הצבאי.  דקלה הזכירה באחת הפעמים שהיא חובבת הופעות מחול, לאחר כמה זמן מצאתי הופעת מחול באותו ערב, והזמנתי אותה ללכת אתי להופעה כזו. היא נענתה.  

למען האמת - מחול איננו הסוגה החביבה עלי, אך המטרה חשובה יותר. 

 

 היו מספר הזדמנויות נוספות שבהן יצאנו יחד.  כשהיה לי יום הולדת, ולפי המנהג היה עלי להביא עוגה לחברי למדור, התנדבה לאפות לי עוגה, מה שהיווה לגבי עילה לבקר בביתה.

אינני זוכר איזו עוגה היא הייתה - אבל הערכתי מאד את המחווה 

  טלי, חברתה, שכאמור הייתה אחת משותפותי למשרד, והבינה שאני מחזר אחרי דקלה,  לקחה אותי לשיחה, ואמרה לי : "אתה יודע שלדקלה יש חבר?".  עניתי לה: "לא, היא לא הזכירה חבר, היא גם לא מתנהגת כמי שיש לה חבר, את בטוחה?".  ענתה לי טלי: "החבר שלה הוא סטודנט שנמצא כרגע בחילופי סטודנטים בחו"ל, הוא נסע למרות שהתנגדה, וכרגע יש ביניהם מעין פרידה, אבל הוא חוזר בקרוב, ולא הייתי בונה על כך שהפרידה תימשך, קח את זה בחשבון".   לא שעיתי לעצה זו, הואיל והרגשתי שהקשר מתהדק, וחשבתי שזה הדדי.  ואז הגיע רגע ההתפכחות.  לאחר עוד מפגש עם דקלה, העליתי בפניה את ההצעה לשדרג את הקשר בינינו.  התגובה שלה הייתה מפתיעה, היא אמרה: "אל תיקח אותי כל כך ברצינות".  וכך נסתיימה הפגישה.  עיכלתי את התשובה, ולמחרת הגעתי לבסיס חדור מוטיבציה.  מצאתי זמן לדבר אתה בחצר, ואמרתי לה: "אמרת לי אתמול לא לקחת אותך ברצינות, אבל זה לא אפשרי, אני לוקח אותך מאד ברצינות,  מאד מאד מאד ברצינות".  ואז ענתה: "לגבי מה שאתה מציע, אני לא יכולה לתת לך תשובה עכשיו, אולי זה יקרה, אולי לא, אבל תצטרך סבלנות.  מציעה שנמשיך כמו עד עכשיו, בלי התחייבויות".  וכאן עשיתי את הטעות הגדולה ולא הרפיתי. התגובה הייתה נחרצת: "אם כך, עדיף שננתק את כל הקשרים בינינו", אמרה והלכה לדרכה בלי לתת לי שהות לעכל או להגיב.

היינו לבושים מדים ולא בגדי ערב - אך החוט בהחלט נקרע 

  אחד מחברי שהגיע בדיוק וראה אותנו עומדים ומדברים בלחש, אמר לי : "אתה בר מזל, היא מאד איכותית". עניתי לו : "אני כל כך בר מזל עד שזה עתה אמרה לי שעדיף שננתק את כל הקשרים בינינו".   מה שהיה גרוע יותר הוא שהיא המשיכה לבוא למשרד שבו עבדתי ולפטפט עם טלי, תוך כדי כך שהיא מתעלמת ממני לחלוטין.  כל פעם זה שיגע אותי וגרם לי לבעיות ריכוז בעבודה. אחרי מספר פעמים כאלו באתי בהיסוס רב לראש המדור שלי ובקשתי לעבור לחדר אחר,  שאל אותי "מה הסיבה".  הואיל והייתי ביחסים חבריים אתו, הסברתי לו את הסיבה. ענה לי: "אני יכול לבקש ממנה לא לבוא לכאן יותר".  עניתי לו: "זה הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות, זה כמו לתלות את כל הסיפור על לוח המודעות".  הסכים, ועברתי משרד.   אחרי שישה שבועות של נתק, הגיע יום הולדתה והחלטתי להביא לה מתנה, הלכתי לחנות מתנות, והתקשיתי לבחור, אז נתתי לה שלוש מתנות.

אכן - שלוש מתנות 

 המחווה הזו הפשירה את הקרח, וחזרנו ליחסים קורקטיים אך לא חמים.   אחר כך שמעתי מרכילות שאותו חבר חזר לארץ, וגם הקשר ביניהם התחדש.    הגיע חג החנוכה, תכננתי לעשות מסיבת חנוכה לחברי במדור, בבית הורי. יומיים לפני כן שמעתי באקראי את דקלה מספרת שבחנוכה היא מתכוונת  להיות בחופשה קצרה ולבקר את החבר שלה ששקוע בלימודים, והתגורר במעונות הסטודנטים בעיר המגורים של הורי, העיר שבה המסיבה הייתה מיועדת להתקיים.  אמרתי לדקלה: "אם את בכל מקרה  תהיי בסביבה, אני עושה מסיבת חנוכה אצל הורי לחברי במדור, ואת מוזמנת להצטרף אלינו".  הסמיקה ואמרה בקולה הלחשני: "אתה מודע לכך שאם אבוא, לא אבוא לבד".  עניתי לה: "אין בעיה, אימא שלי מן הסתם הכינה כמויות אוכל שמספיקות למספר כפול של אנשים ממה שאמרתי לה".  אמרה לי: "אם כך, אז נקבל את הזמנתך בשמחה".   המסיבה הייתה מאד מוצלחת לדעת כל המשתתפים.

אכן הייתה חנוכייה 

ולאחריה היא תכננה לחזור חזרה עם היתר לאזור המרכז, בעוד אני תכננתי לקחת יום חופשה ולהישאר אצל הורי.  אמרתי לחבר שלה: "כבר מאוחר בלילה ויורד גשם שוטף, חכה – עוד מעט הורי יחזרו עם הרכב, ואז אסיע אותך חזרה למעונות".  וכך נשאר איתי עוד כמעט שעה עד שהורי חזרו, וגם מצאנו תחומי עניין משותפים. הסעתי אותו חזרה בשעות הקטנות של הלילה בגשם זלעפות. 

הייתי אז נהג די חדש והנהיגה הלילית  בגשם אכן הייתה אתגר 

 כשחזרתי לבסיס ניגשה אלי דקלה ואמרה לי:  "התנהגת בצורה מאד אצילית, אחרי שסיפרתי לו על ההזמנה וגם עליך, הוא מאד היסס, כי פחד שלא ירגיש נוח אצלך. לא רק שיצאת מגדרך לגרום לנו להרגיש נוח, גם הסעת אותו בלילה, בגשם".  והוסיפה: "לא קלטתי מי אתה באמת, טעיתי בך".

יש כל מיני סוגים של טעויות 

על אימא שלי – במקום הספד  

 

כך אימא שלי נראתה בתקופת הילדות שלי - בשנות השלושים לחייה היא נראתה כמו בת עשרה.  

לאחר השבעה על פטירתה של אימא שלי, כמה סיפורים ותמונות – במקום הספד.

אתחיל בסיפור מגיל הנעורים אותו סיפרתי בזמן ההלוויה :  כשהייתי בן 17 היו ממוקמים על הקיר שמעל למיטתי מדפי ספרים שעליהם שכנה האנציקלופדיה "תרבות".  לילה אחד, בשל סיבוב פתאומי של כדור הארץ, ניתק המדף ואוסף כרכים של האנציקלופדיה הנ"ל נפלו על ראשי, כשאחד מהם נפל בזווית כזו שפצע את מצחי,  הורי שמעו את הרעש ונזעקו, הפצע במצחי היה עמוק, וכולי הייתי מלא בדם.  אבא שלי, עדין הנפש, שלא היה מסוגל לראות דם, כמעט התעלף.  לעומת זאת, אימא שלי התעשתה מהר, ואמרה לי בקור רוח:  אם אתה מגדל זקן, עליך להתנהג בהתאם.  היא הסיעה אותי למד"א, ומשם לביה"ח רמב"ם, וסיימתי את הלילה עם שישה תפרים במצח.   אימא שלי הייתה חזקה, והתמודדה עם תלאות החיים מילדות.  היא נולדה בשנת 1933 בלודז' שבפולין, כאשר הוריה ששניהם נולדו במשפחות חרדיות, כבר הסירו מעליהם את כבלי הדת.  בגיל 6 פרצה מלחמת העולם השנייה, ואבא שלה הצליח להבריח את כל המשפחה לרוסיה, שם נדדו וחיו חיי מחסור.  אביה ואחיה הגדול נהרגו בשורות הצבא האדום.   עלתה לישראל במסגרת העפלה בלתי לגאלית בשנת 1947 בהיותה בת 14, ובשל העובדה שאימא שלה שברה רגל בזמן ההפלגה, נתנו לה לרדת אתה, וכך החלה את דרכה בארץ במחנה העולים בעתלית.   

זו התמונה הכי עתיקה של אימא שלי - יחד עם אימא שלה במחנה העולים בעתלית כשהיא בת 14
שנות התלאות ניכרו עליה והיא אחרה להתפתח 

 לאחר שלמדה בארץ כיתות ז' וח', אימא שלה הודיעה לה שאין לה כסף לשלוח אותה לבית ספר תיכון, ושלחה אותה לעבוד.  היא חשה כל חייה החמצה על כך שלא למדה.  כשהייתה בת 16 הכירה את אבא שלי, והוא מימן לה לימודי ערב שהכשירו אותה לעבודות פקידות (הדפסה על מכונת כתיבה, ניסוח מכתבים, הנהלת חשבונות ועוד).

עם אבא שלי כשהייתה בת 17 

הם התחתנו כשהייתה בת 18, בעיקר כי היא רצתה לצאת מן הבית

וכך נראו בחתונה 

אחרי הנישואים גרו בדירת חדר עם מטבח ושירותים משותפים בעיר התחתית בחיפה,  ולאחר מכן התקדמו לדירה קטנה משלהם בקרית אליעזר, ויותר מאוחר לדירה גדולה יותר  באחוזה שם השתקעו, ושם נולדתי.

גם היא וגם אבא שלי ראו את עצמם כשייכים ל- "דור אבוד" שקטע מסורת של השכלה במשפחות, ולכן מגיל צעיר הנחילו לי את הדחף להשכלה, העובדה שעשיתי דוקטורט שימחה אותם מאד, העובדה שהלימודים היו בארה"ב שימחה אותם פחות, עד היום אני עונד תליון שנתנו לי ביום שנסעתי שעליו כתוב "צאתך לשלום ושובך לשלום"  כדי להזכיר לי שלא אשכח לחזור.   

 

שנים רבות היא הייתה מזכירת בית הספר "רמות" ברמת שאול, חיפה.

עומדת מצד ימין בחדר המנהלת בבית הספר 
יושבת לצידה - חוה בן-יוסף שהייתה מייסדת בית הספר וניהלה אותו שנים רבות
הן נותרו חברות טובות במשך עשרות רבות של שנים 

היא מצאה שם את מקומה.  מספר פעמים הציעו לה קידום – לנהל את המחלקה שאחראית על כל מזכירות בית הספר, ואף הציעו לה תפקידי ניהול באגף לחינוך בעיריית חיפה,  בכל פעם התלבטה מספר ימים, מאחר שהיה בהצעות קידום גם בצד הכלכלי, ולבסוף החליטה שהיא מעדיפה להישאר באזור הנוחות שלה ולא לעבור לעבוד בעירייה שלדבריה הייתה מלא פוליטיקה ותככים.

כאשר החלה העלייה הרוסית בתחילת שנות ה-90 רתמה את שליטתה בשפה הרוסית לעזרה לקליטת עלייה,  אמצה משפחה של עולים שסופחו למשפחה ואף השתתפו אתנו כל שנה בסדר הפסח. הייתה ה- "אימא" של כל ילדי העולים שלמדו בבית הספר שבה עבדה, וגם עזרה למשפחות שלהם להיקלט בארץ.

היא יצאה לגמלאות לאחר 37 שנות עבודה בבית הספר.  לאחר יציאתה לגמלאות הצטרפה למועדון גמלאים, ועד מהרה התנדבה לעזור בניהול המקום, שם למדה לשחק ברידג', והצטיינה במשחק הזה.  במקביל פיתחה את התחביב הישן שלה – עשיית עבודות יד.  הלכה לחוג לעבודות יד ויצרה עבודות מסוגים שונים – מבוססים על רקמה ואריגה.  מספר תמונות מעבודות היד מצורפות כאן.

 

שטיח ארוג 

יצירה תלת ממדית 

היצירה החביבה עליה שתלתה במרכז סלון ביתה - תוכים רקומים 

במשך שנים רבות המסורת הייתה שאנחנו באים אליה בכל יום שישי לארוחת צהריים, שלעיתים היו בהם אורחים נוספים. אנשים רבים אהבו ליהנות ממטעמיה שכן   היא הייתה בשלנית מעולה, ולא התעצלה להכין לכל אחת מן הבנות מאכלים מותאמים אישית. לאחר שאבא שלי נפטר, הודיעה מיד שהמסורת ממשיכה כרגיל, וכך המשכנו לבוא, כאשר כל אחת מהבנות שרצתה להרגיש בת יחידה, או סתם להתפנק, נשארה אצלה בסוף השבוע.  היא גם הצטרפה אלינו פעמים רבות לטיולי השבת בטבע, ואף נסעה אתנו לחופשות מחוץ לעיר.

בטיול טבע עם הדס בת הארבע

 בשלב מאוחר יותר עברה לדיור מוגן, וכאשר מצבה הקוגניטיבי הורע,  עברה לבית האבות "מול כרמל" בשער העמקים, שם שהתה בתשע השנים האחרונות לחייה. 

  ב- "מול כרמל" אהבה לרקוד, ובתמונה זו היא רוקדת עם חגי, מנהל בית האבות

רוקדת עם חגי בראש השנה תשע"ז - אחת מהתמונות האחרונות שלה 

תמונות אלו צולמו בעת ביקורים של אלה ונגה הנינות הבכורות שלה ב- "מול כרמל" בספטמבר 2016 כשהיו בנות פחות משנתיים.

 

ארבעה דורות - עם ענת, אלה ונגה. 

מתקשרת עם אלה באמצעות מחיאות כפיים 

הטיפול הטוב ב- "מול כרמל" האריך  את חייה,

  

אך בשנים האחרונות צללה לתוך עולם מעורפל, ושם גם הלכה לעולמה בגיל 88.

 ואם תשאלו מה אירע בהמשך הסיפור אתו התחלתי עם התפרים במצחי  ?  הייתה לי תחבושת גדולה על המצח, ואתה הלכתי יומיים לאחר מכן להתייצבות השנייה בלשכת הגיוס.  שם התרשמו מהתחבושת ורשמו לי בפרופיל האישי:  "סימן היכר – צלקת מעל עין ימין", וגם מישהו שחיכה איתי בתור הסתכל עלי ואמר לי – "אני רואה שהלכת מכות".   עניתי לו בלי להניד עפעף:  "לא כדאי להתעסק עם נשים נשואות" וראיתי את מבט ההערצה בעיניו.