לקוח מן החיים

לקוח מן החיים

 

Painting: Michael Cheaval 

כבר מאסתי בתכלת הכוזבת

כבר מאסתי בשיח הכוכבים

כבר מאסתי בהוד עצי השלכת

כבר מאסתי ברבים וטובים

ניצנים שהחלו לפרוח – יבשו

פרחים לבנים נבלו אתמול

והרוח בחוץ בעברה מיללת

כרוח המרחפת על פני השאול

דממה פשטה עלי לפתע

דממה וחידלון מתסיס – איום

דממה שזעקתה נשמעת

מיני אז ועד הלום

העץ אינו יצור דומם

 

העץ. ציירת: נורית צדרבוים, מתוך גיליון מספר 1 של "בין סגול ובין תכלת - כתב העת" 

הָעֵץ אֵינוֹ יְצוּר דּוֹמֵם

הוּא חַי וְנוֹשֵׁם

וְגַם מַעֲנִיק וּמְנַחֵם

וּבַצֵּל הָעֵץ בְּיַחַד אוֹ לְבַד

אֶמְצָא אֶת הַמָּקוֹם הַמְּיֻחָד

 פגישה באקראי

 

וּלְאַחַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים

נִפְגְּשׁוּ בְּאַקְרַאי

שָׁאֲלָה: "זוֹכֵר אוֹתִי?"

עָנָה: "בְּוַדַּאי"

וְהִרְגִּישׁ כְּאִלּוּ הִכָּה בּוֹ הַבָּרָק

וְרָצָה לוֹמַר לָהּ זֹאת, אֲבָל שָׁתַק.

וְרָצָה מְאֹד לָתֵת לָהּ חִבּוּק

וְלוֹמַר שֶׁמֵּאָז אָמְרָה לוֹ:

"רְאֵה זֹאת כְּסוֹף פָּסוּק"

זָרְמוּ מַיִם רַבִּים בַּנְּחָלִים

וְצָעַד הוּא בְּהַרְבֵּה שְׁבִילִים

אַךְ תָּמִיד לוֹ נִשְׁאֲרָה

פִּנָּה חַמָּה אֵלֶיהָ.

רָצָה לוֹמַר שֶׁהוּא שָׂמֵחַ לִרְאוֹתָהּ    

פּוֹרַחַת וּמְאֻשֶּׁרֶת בְּחַיֶּיהָ.

 

אֲבָל בִּמְקוֹם זֹאת

נִהֲלוּ שִׂיחַת חֻלִּין מִסְפַּר דַּקּוֹת       

עַל הָעֲבוֹדָה וְעַל הַמִּשְׁפָּחוֹת,

וְנִפְרְדוּ לְשָׁלוֹם וְהָלְכוּ לְדַרְכָּם

כְּמוֹ לֹא הָיוּ מֵעוֹלָם.

 

וְחָשַׁב שֶׁאֶלֶף דְּבָרִים לֹא אָמַר

וְעַכְשָׁו זֶה כַּנִּרְאֶה כְּבָר מְאֻחָר

וְחָשְׁבָה, כְּשֶׁדִּמְעָה קְטַנָּה נוֹשֶׁרֶת מֵאֵלֶיהָ,

שֶׁהוּא לֹא הָיָה כָּל כָּךְ נֶחְמָד אֵלֶיהָ.

 

 

 

 

המקום המיוחד שלי

 

 ציור: מוריס צור, מתוך :בין סגול ובין תכלת - כתב העת, גיליון אביב תשע"ו 

יֵשׁ הַמְּחַפְּשִׂים מָקוֹם לָאַהֲבָה

וְיֵשׁ הַמִּסְתַּכְּלִים עַל שֶׁמֶשׁ צְהֻבָּה

יֵשׁ שֶׁמּוֹצְאִים שַׁלְוָה בַּחֲזָרָה אֶל הֶעָבָר

וְיֵשׁ שֶׁרוֹאִים אֶת גּוּפָם צוֹמֵחַ כְּצֶמַח בָּר

 

כָּל אֶחָד מוֹצֵא אֶת הָאוֹר בַּמָּקוֹם הַמְּיֻחָד

שֶׁבּוֹ אֲנִי יָכוֹל לִהְיוֹת אֲנִי בְּלִי לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן לְאַף אֶחָד..

וּמָקוֹם זֶה מְיֻחָד רַק בִּגְלָלִי

וּמָקוֹם זֶה הוּא הַמָּקוֹם הַמְּיֻחָד שֶׁלִּי

מה שסיפר לי איש זקן

 

 

מה שסיפר לי איש זקן

 

אֵינֶנִּי רָגִיל לִהְיוֹת בָּדָד

כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן רָצִיתִי חֶדֶר לְבַד

חֶדֶר מִשֶּׁלִּי

כַּדִי שֶׁאִישׁ לֹא יַפְרִיעַ לִי

אַךְ בַּדִּירָה שָׁבָה הִתְגוֹרַרְתִּי בְּיַלְדוּתִי

לֹא הָיָה לִי חֶדֶר פְּרָטִי

שֵׁם גַּרְתִּי בְּמָקוֹם צַר

עִם הוֹרַי, שְׁנֵי אַחִים, וְכֶלֶב שְׁחַרְחַר

 

בַּצָּבָא – בּוֹדֵד לֹא הָיִיתִי שֵׁם

אִתִּי בַּחֶדֶר שָׁכְנוּ תִּשְׁעָה בַּחוּרִים מִן הַסְּתָם

אוֹ יִתָּכֵן שֶׁהַיְנוּ תְּרֵיסָר?

גַּם לֹא הָיִיתִי בַּבִּדּוּד אוֹ בַּמַּאֲסָר

 

כָּל חַיֵּי הָיִיתִי מֻקָּף אֲנָשִׁים

גְּבָרִים וְנָשִׁים

בְּשֶׁפַע מְקוֹמוֹת הִשְׁתַּכַּנְתִּי

וּלְבַסּוֹף גַּם הִתְחַתַּנְתִּי

וּבָנִיתִי אֶת  חַיַּי בַּבֵּיתִי

בִּקְרָב מִשְׁפַּחְתִּי

עִם אִשְׁתִּי וְעִם הַבֵּן

וְתָמִיד הָיָה בַּבַּיִת יָדִיד אוֹ שָׁכֵן

 

אַךְ עַתָּה נוֹתַרְתִּי לְבַד

וְאֵין מִסְּבִיבִי אַף אֶחָד

יָמִים שְׁלֵמִים יָכוֹל אֲנִי לְדַבֵּר

רַק עִם עַצְמִי וְלֹא עִם אַחֵר

חֲבֵרִים רָבִים הִכַּרְתִּי

לַאֲנָשִׁים רַבִּים עָזַרְתִּי

אַךְ נִשְׁכַּחְתִּי עַל יְדֵי כֻּלָּם

שֶׁלֹּא יִזְכְּרוּ אוֹתִי עוֹד לְעוֹלָם

 

 

 

 

 

 

 

על תכול וזהוב

 

 

הצבע התכול שהיה פעם זהוב הפך לאפור רועם

הצבע התכול מעמקי השלווה איננו מתרשם

הצבע התכול מרצין ממעמקי עיניים עצובות

הצבע התכול יודע ש – לא עוד

 

הצבע התכול היה פעם זהוב אך כעת הוא מאפיר

הצבע התכול שראה מאורעות לרוב מתכווץ ומשחיר

הצבע התכול שחיפש תכלית את חירותו הוא מצא

הצבע התכול שרצה לראות לתרבות רעה יצא

 

הצבע התכול שבקע ממעמקים אל לאומים עבר

 הצבע התכול הפך עולמות אך לא נשבר

הצבע התכול שהפך מאפיר הגיע עדי סוף

הצבע התכול שהחל להשחיר אמר: מי יתנני עוף

ואשא כנפיים מכאן

וארוצה אל המוכן

ואראה ואייחל לעולם אחר, עולם זהוב יותר

 

אך הצבע התכול שהיה פעם זהוב ממשיך להאפיר

ובד בבד ממשיך לרעום

כיון שישנה אחריות, ישנה שיגרה ואין גדע לשיר

לא כאן.... אלא בחלום.

 

וכך ממשיכים החיים במסלולם כמנהג נוהג

וכך ממשיכים החיים במסלולם ואין מלהג

 

 

 

 

מהו לב?

מהו לב?

מַהוּ לֵב? זֶה תָּלוּי בַּהַגְדָּרָה

שְׁאַל אֶת הַמַּדְּעָן וְיֹאמַר לֵךְ: הַתְּשׁוּבָה

הִיא שֶׁהַלֵּב הוּא רַק מַשְׁאֵבָה

אֲשֶׁר מוֹבִילָה אֶת מַחְזוֹר הַדָּם

הַחִיּוּנִי לַקִּיּוּם הָאָדָם

מַהוּ לֵב? זֶה תָּלוּי בַּהַגְדָּרָה

שְׁאַל אֶת הַמְּנַתֵּחַ וְלְךָ הוּא יַגִּיד

זֶה אֵיבָר מְסֻבָּךְ – כָּךְ הָיָה הוּא תָּמִיד

וְאֶת בְּעָיוֹתָיו נוּכַל לִפְתֹּר רַק בֶּעָתִיד

וּמִדֵּי נִתּוּחַ – תִּתְעוֹרֵר בִּי חַלְחָלָה

כִּי אִם תִּהְיֶה תַּקָּלָה

וַאֲפִלּוּ קַלָּה

לֹא תְּהֵא לִי מְחִלָּה

וְאוֹסִיף עוֹד מִלָּה

לֵב הַנִּמְצָא עַל סַף קְמִילָה

הוּא גָּרוּעַ מִכָּל קְלָלָה

זוֹ הָאֱמֶת כֻּלָּהּ

מַהוּ לֵב? זֶה תָּלוּי בַּהַגְדָּרָה

שְׁאַל אֶת הַמְּשׁוֹרֵר ,שְׁאַל אֶת הַבַּלְשָׁן

וְיֹאמַר לְךָ: יֵשׁ לֵב רַגְשָׁן

וְיֵשׁ לֵב טוֹב

וְגַם לֵב אֲרִי, וְלֵב דֹּב

וְלֵב אֶבֶן, וְלֵב זָהָב

וְלֵב תֶּבֶן, וְלֵב אָב

וְלֵב עַקְשָׁן, וְלֵב נִרְגַּן

וְלֵב טִפֵּשׁ, וְלֵב בַּדְחָן

וּמוֹפִיעַ בְּצֵרוּפִים שׁוֹנִים

וּמְשֻׁנִּים:

בְּלֵב וְלֵב יְסַפְּרוּ....

מִכָּל הַלֵּב יְזַמְּרוּ...

בְּחֵפֶץ לֵב יְדַבְּרוּ...

מִקֶּרֶב לֵב יִצְטַעֲרוּ

כָּל תְּכוּנָה וְכָל כְּאֵב

נוֹבְעִים יָשָׁר מִן הַלֵּב

וְאֵין זֶה מְשַׁנֶּה מָה אוֹמֵר הַמַּדָּע

וְאֵין כָּאן כָּל סוֹד אוֹ כָּל חִידָה

וּכְמוֹ שֶׁבַּשִּׁירִים הוּשַׁר

מִזְּמַן יְמֵי הֶעָבָר

גַּם בְּשִׁירֵי הֶעָתִיד

יְכָכֵב הַלֵּב הַנִּצְחִי תָּמִיד