על החריזה

 

על החריזה

 

בגיליון מספר 18 של "בין סגול ובין תכלת" בקשנו (באופן חד-פעמי) מכותבי השירה לשלוח שירים בחרוזים. הדבר התקבל בתגובות מעניינות, מן התגובה השלילית: אתם גוזרים על עצמכם גיליון באיכות נמוכה, ועד אלו שברכו אותנו על האומץ. רבים נענו לאתגר, רובם נראים כאמונים על כתיבת חריזה, וחריזתם מדויקת, ומיעוטם שלחו שירים בחריזה חלקית, ולא תמיד מדויקת. האבחנה הראשונית היא שרבים כותבי השירה שבאמתחתם שירים בחרוזים.

 

אני גדלתי על שירה מחורזת – ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן, שלונסקי, פן, רחל, לאה גולדברג, וכבר בילדותי אימצתי לעצמי את הכתיבה המחורזת וראיתי בשילוב של הבעת המסר של השיר כמיטב המילים במיטב סדרם, ובחריזה מקשה אחת.  

לא הייתי מודע בימי נעורי למרד של נתן זך שיצא נגד כתיבה בחריזה ובמשקל, התוודעתי אליה בשלב מאוחר יותר כאשר ניסיתי ללכת לסדנא לכתיבת שירה, והמדריך, עסקן ספרותי שדיבר עברית גבוהה במבטא פולני קל, השתלח בי קשות על כך שהעזתי להביא לסדנא שיר מחורז, ובאותה הזדמנות השתלח גם באלתרמן, הבנתי שאין לי מה ללמוד יותר בסדנא זו, וקבלתי את כספי בחזרה. אותו מדריך ייצג עמדה שהפכה להיות רווחת בקהילה הספרותית. בערבי שירה ראיתי אנשים הנחשבים בעיני עצמם למובילי דעה, משתלחים באנשים שקראו שירים מחורזים בטענה ששירים בחרוזים ראויים לשירי ילדים (שבאמת נותרו ברובם מחורזים), או לברכות יום הולדת.  

בכתב עת שלא אציין את שמו פרסמו שיר מחורז שלי תחת התיוג של "שיר ילדים", כתבתי למערכת שיש לי כבוד רב לשירי ילדים, אבל אינני כותב שירי ילדים. כתגובה – בגיליון הבא פרסמו שוב שיר מחורז שלי, ושוב תייגו אותו כ–"שיר ילדים". נראה שהם התקשו להשתחרר מהצימוד בין חריזה לבין שירי ילדים.  

 

מהיכן הגיעה החריזה?

נראה שהשימוש בחריזה הוא עתיק יומין. היא מצויה הן בשירה הסינית, והן בשירה היוונית והלטינית. במקורותינו – יש במקרא ניצני חריזה, אך אל השירה העברית נכנסה החריזה בשירת ימי הביניים, והפכה דומיננטית בשירה העברית שלאחר תחיית השפה. החריזה נועדה להקל על שינון מילות השירים, אך יש בהם גם אסתטיקה שמוסיפה נפח לשיר, כשם שלשירים מולחנים, המנגינה מוסיפה נפח לשיר. כמו לחן איכותי, חריזה משובחת ומדויקת מוסיפה ממד אסתטי לשיר. מחקרים הראו כי ברכישת מיומנויות שפה, חרוזים מהווים נדבך חשוב, ולילדים יש יכולת טבעית לחרוז.

 

כאמור המרד של זך הפך בעיני חלק מן העוסקים בתחום את השירה המחורזת למוקצה מחמת מיאוס, ארכאית, ולא "מודרנית". אגב – המודרניות השתלטה גם על תחומים נוספים באמנות, למשל – הציור המופשט לעומת הציור המוחשי שמצייר עצמים מזוהים במציאות. כאשר הייתי צעיר הבעתי את דעתי שהאמנות המודרניות היא מתן הקלות בדרישות של מושג האמן, או במילים בוטות יותר – מתן לגיטימציה לחוסר כישרון. צייר שאינו יודע לצייר יכול להיות צייר, זמר שאין לו קול זמיר יכול לשיר, וגם משורר שאינו יודע לחרוז יכול לכתוב שירה. מובן שאנשים אניני טעם באמנות הגיבו על מילות הכפירה שלי  והסבירו לי שאני נבער מדעת ושאין לי הבנה מזערית באמנות, ואכן אולי זה כך.

מניסיוני, כתיבת שיר בחריזה, כך שתביע בדיוק את מה שהשיר אמור להביע, ועדיין תשמור על כללי החריזה המדויקת היא אתגר שהוא אמנות בפני עצמה שדורשת מיומנות והתמדה. לעיתים יש להשתמש במילה נרדפת, לעיתים לשנות את סדר המילים במשפט, דבר הנותן משמעות ל- "מיטב סדרם", אך כמו שהראו גדולי המשוררים שציינתי את שמם, אפשר בהחלט לכתוב שירים איכותיים בחריזה מדויקת, וגיליון זה מהווה דוגמא לכך. מעניין הוא שבקרב הצעירים שכותבים שירי ראפ, או פואטרי סלאם – החריזה חוזרת, וייתכן שתחזור ותתפוש מקום של כבוד, בצד הכתיבה החופשית המקובלת כיום, ואולי תהפוך לדומיננטית שוב.      

 

אני מקווה שמתן הכבוד לשירה המחורזת, בגיליון זה המבליט אותה, וגם בגיליונות אחרים כאשר היא משולבת עם שירים בכתיבה החופשית המקובלת יותר היום, גם תגביר את הסובלנות לדעות שונות, גיליון זה הוא בהחלט התרסה כנגד חשיבה דוגמטית בתחום זה.