על אופי רע 

כאשר לימדתי בטכניון הייתה סטודנטית אחת שהייתה מעדת המקטרים, והייתה מלאה טרוניות מענות וטענות בכל צעד ושעל.  שמה הפרטי היה אופירה. 

יום אחד בקורס שלימדתי נערך "בוחן אמצע הסמסטר".  בבוחן הסטודנטים היו צריכים לבחור לענות על שלוש שאלות מתוך ארבע.   אותה סטודנטית פתרה את אחת השאלות נכון לגמרי, אך כנראה לא הייתה בטוחה בפתרון, לכן העבירה קו מעל הפתרון, והחלה לפתור שאלה אחרת, אותה לא הספיקה לסיים.  

כאשר החזרתי להם את המבחנים סיפרתי לכיתה שהייתה סטודנטית אשר העבירה קו על פתרון נכון, ולכן מן הדין היה שאתעלם מן התשובה לשאלה זו,  אבל הוספתי בחיוך,  הואיל ואין לי אופי רע ,  החלטתי להחשיב לה את התשובה לשאלה ולהתעלם מן הקו שהעבירה עליה.   הכיתה כולה פרצה בצחוק רם.  

 

מן המקום שבו הם צודקים

(מחווה ליהודה עמיחי) 

מן המקום שבו הם צודקים

 

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הֵם צוֹדְקִים

בּוֹקֵעַ הֶרֶס וְחֻרְבָּן

וְהַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ  אָנוּ צוֹדְקִים

לָבוּשׁ וָרֹד  כַּמּוּבָן

 

וְהֵם אוֹמְרִים  הָיִינוּ הַךְ

בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ מְהֻפָּךְ

 

 גַּם אֲנַחְנוּ וְגַם הֵם  מַבִּיטִים  לְאַחַר מַעֲשֶׂה

וְנוֹכְחִים  שֶׁהַמָּקוֹם הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה

 

וְאִם בְּמַבַּט חָכָם יוֹתֵר  וְצוֹדֵק פָּחוֹת

נַבִּיט בְּעַיִן פְּקוּחָה  סָבִיב

אוּלַי  נִרְאֶה פַּעַם  שֶׁבַּעֲפַר הַתָּחוּחַ וּבַשּׁוּחוֹת

יִצְמְחוּ פְּרָחִים בָּאָבִיב

 

 

על שירות לאומי בקיבוץ בארי ועל אנדד אלדן 

   

מגדל המים בקיבוץ בארי  

קיבוץ בארי עלה לכותרות בנסיבות של אסון גדול בשל הטבח שביצעו שם בני עוולה.

לי קיבוץ בארי זכור מעשרה ימים שביליתי שם בכיתה י"א בשירות לאומי שבעיקרו קטפנו משמשמים ואפרסקים ואולי עוד פירות.   עבדנו בקיבוץ אך היו לנו מגורים נפרדים וארוחות נפרדות, כך שלא התחככנו הרבה בחברי הקיבוץ, פרט לפעם אחת שהזמינו אותנו לאירוע שהיה בקיבוץ.   חברי הקיבוץ שאיתם באנו במגע היו אלו שפיקחו עלינו בעבודה במטעים והם  בתורנות התחלפו ביניהם.  באחד הימים הגיע אלינו מלווה חדש,  הוא שאל לשמותינו, ואחד מליצני הכיתה,  רונן פגי ז"ל שהלך לעולמו לפני מספר שבועות, אמר לו ששמו שמגר.   אותו חבר קיבוץ החל להתפלסף על המילה שמגר ועל שמגר בן ענת שנזכר בספר שופטים, ועוד על אנשים שנקראו שמגר כשם משפחה.    ראיתי שהוא נסחף ואמרתי לו שלמעשה שמו רונן ולא שמגר.  ואז רונן שאל את האיש מה שמו, והוא ענה: אנדד.  רונן הביט בו בספקנות.  אני נזכרתי שהמורה לספרות אמרה לנו לפני שיצאנו שבבארי יש משורר ידוע בשם אנדד אלדן,  ולכן שאלתי אותו אם הוא אכן אנדד אלדן,  והוא אישר זאת.  כך בילינו יום עם משורר ידוע שציטט פסוקים מן המקרא.   כאשר שמעתי על המאורעות בקיבוץ בארי  נזכרתי בשירות הלאומי, במספר דברים שקרו בו, וגם תמהתי עם אנדד אלדן עדיין אתנו, ואם היה שם.  היום ראיתי בפוסט שהעלה לפייסבוק צביקה ניר שאנדד אכן עדיין איתנו, הוא בן 99, הוא היה שם בגיא הצלמוות, והצליח להינצל.     

תמונת הפרופיל בפייסבוק של אנדד אלדן 

אני הופך לסבא כפול

כשהפכתי לסבא חשבתי לעצמי, "איך אני יכול להיות סבא ועודני ילד?"

אלה משמאל ונגה מימין עם הוריהן ואחותן הקטנה גאיה
ערה"ש תשפ"ד 

בתי ענת הייתה תמיד מאורגנת מאוד ומתוכננת. היא ובן זוגה עדי עמדו לנסוע ללימודי דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון שבארה"ב. הסמסטר מתחיל שם בספטמבר ומסתיים בתחילת דצמבר. ענת הייתה בהיריון, והתכנון שלהם היה ללדת את הצאצא או הצאצאית בחודש דצמבר, כך שענת תספיק ללמוד סמסטר שלם ותיקח חופשה לסמסטר אחד. תכנון לחוד ומציאות לחוד.

ראשית התברר שההיריון הוא של תאומים, ולאחר הבדיקות התברר שמדובר בתאומות. ענת בישרה לנו בדרכה שמדובר בבנות. היא כתבה בוואטסאפ המשפחתי, "בנות שתיים לי, בובותיים, צילי וגילי". אף על פי שתגלית זו סיבכה את העניינים, הם הפגינו אופטימיות והחליטו להמשיך כמתוכנן. וכך הגיעו בקיץ 2014 לפרינסטון.

בסוף ספטמבר 2014 השתתפתי בכינוס בניו יורק. לאחריו שהיתי אצל חברים בניו ג'רזי ותכננתי להרצות עוד שתי הרצאות – בחטיבת המחקר של IBM ביורקטאון הייטס ובאחת מן האוניברסיטאות באזור ניו יורק – ולהגיע לקראת סוף השבוע לבקר את ענת ואת בן זוגה עדי בפרינסטון.

"תתקשר לעדי," התקבלה הודעה מאשתי ביום חמישי בבוקר,  מייד כשהתעוררתי משנתי.

כשהתקשרתי אליו סיפר שלענת התחילו צירים בלילה, אף על פי שזה היה רק השבוע העשרים ושבעה להיריון. הוא לקח אותה לבית החולים בפרינסטון, ומשם הקפיצו אותה לבית החולים סנט פיטר שבניו ברונזוויק, מרחק שעה נסיעה בערך, משום ששם נמצאת אחת מן הפגיות הטובות בארה"ב.

הייתי אמור להרצות ביורקטאון הייטס, ושאלתי את עדי אם לבטל את ההרצאה ולהגיע לבית החולים. הוא חזר אליי לאחר כמה דקות ואמר שעצרו את הצירים ומשאירים אותה להשגחה, ואף ייתכן שישחררו אותה בהמשך היום, כך שאין צורך לבוא. נסעתי ליורקטאון. עוד לפני שהספקתי להתחיל את ההרצאה הודיע לי עדי שהכניסו את ענת לחדר הלידה. לאחר מכן הודיע לי ששתי הבנות נולדו בניתוח קיסרי, ושצוות הפגייה שהיה נוכח בלידה מייד לקח אותן. ענת בחדר התאוששות, ואוכל לבקר אותה כעבור כמה שעות.

הגעתי לבית החולים ארבע שעות לאחר הלידה. ענת הייתה נסערת ורצתה שתקום ועדת חקירה ממלכתית כדי לברר אם רשלנות היא שהובילה ללידה המוקדמת. היא דאגה מן הלא נודע ומן ההשלכות של הלידה המוקדמת. ישבתי לידה כל אותו ערב וחזרתי לישון אצל חבריי.

למחרת בבוקר ביקרנו בפגייה. בדרכנו לשם פגשנו את מנהל הפגייה, והוא אמר ששתי הפגות במצב טוב כי הן נושמות באופן עצמוני. הוא הרגיע אותנו שיש להם ניסיון רב והם הצליחו לטפל בהצלחה גם בפגים שנולדו מוקדם יותר. הרופא הבהיר שעוד יכולות להיות עליות וירידות, אבל הוא אופטימי מאוד ואנחנו נמצאים באחת מן הפגיות הטובות בארה"ב.

בביקור הראשון בפגייה דרשו מאיתנו לרחוץ היטב את הידיים ולעטות כפפות. כשנכנסנו וראינו את שתי הילדות הזעירות, האחת נולדה במשקל 920 גרם והשנייה במשקל 860 גרם, מוקפות במכשירים רבים.

בינתיים התכנסה המשפחה בארץ. הם העלו רעיונות לשמות, עד שענת התרגזה ואמרה שהיא לא בשלה עדיין להעניק להן שמות. שאלו אותי אם צילמתי בפגייה, ועניתי שלא כי הכול שם סטרילי. ביקשו שאתרחק ואצלם. למחרת שוב ביקרנו בפגייה, והפעם הוצאתי את הטלפון כדי לצלם. עדי שלח בי מבט מזרה אימים, אך צילמתי בכל זאת.

אלה בת יומיים בפגייה מוקפת במכשירים רבים 

באותו ערב חזרתי ארצה. לפני שיצאתי לדרכי אמרתי לה שכדאי שתתאפס ותתחיל להכיר בכך שהיא הפכה לאימא, ובשלב ראשון כדאי שתיתן להן שמות. כשהגעתי לארץ התבשרתי שנבחרו השמות "נגה" לבכורה ו"אלה" לאחותה שנולדה דקה אחריה.

ענת ועדי עברו תקופה מאתגרת. במשך חודשיים וחצי הם ביקרו יום יום בפגייה, עד שאפשר היה לשחרר את התאומות לביתן. גם התקופה הבאה הייתה מאתגרת משום שהילדות סבלו מתופעות לוואי המאפיינות פגים, כגון הפרעות אכילה.

נגה משתחררת מהפגייה ויוצאת משם לראשונה בגיל חודשיים וחצי 

אחרי כמה חודשים הגיעו ענת, עדי ושתי הבנות לארץ ושהו אצלנו תקופת מה, ואחר כך חזרו לארה"ב. ענת חזרה ללימודים, התאומות למעון של האוניברסיטה, והחיים נכנסו לשגרה. באוניברסיטה התחשבו בענת – האריכו לה את המלגה עד סוף הסמסטר ואישרו לה חופשה ללא תשלום עד הקיץ.

לאחר שהות בת שבע שנים בארה"ב הם חזרו לארץ. שתי הבנות גדלו, החשש מעיכוב או מפגם בהתפתחותן התבדה, והן לא נפלו רחוק מן העץ ביופיין ובתבונתן.

 תגובה: ד"ר ענת עציון־פוקס, בתי הבכורה

 ״זר לא יבין זאת״ הוא משפט שגור בפי הורים לפגים, כי מי שלא חווה לידה מוקדמת וילד זעיר המתנודד בין חיים למוות מרגע הלידה, לא יבין את סערת הרגשות ואת תעצומות הנפש שצריך לגייס כדי לעבור תקופה כזאת. לא כל שכן במדינה זרה, רחוק מחיק המשפחה הקרובה. דמעות נקוות בעיניי אפילו למקרא המעט שכן מסופר כאן, אך חיוך עולה בי כשאני מבינה שלסיפור שלנו יש סוף טוב, שמסוכם יפה בפסקה האחרונה. לנצח נהיה אסירי תודה למערכת הרפואה האמריקאית, שעל אף מגרעותיה (והן רבות) הצילה את הבנות שלנו, את המשפחה שלנו.

 

אחרי שבע שנים בגלות, לאחר שסיימה דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון בתחום הביולוגיה החישובית, חזרו ענת ובני משפחתה לארץ. ענת היא מדענית נתונים בכירה בחברת ביוטק. למשפחה הצטרפה בת שלישית, גאיה, באוגוסט 2020. 

 

 

 

על הספר "הקצין האמריקאי האחרון"

 

 

לא כל יום אני לומד מספר דברים שלא ידעתי על מחוזות ילדותי.

הספר "הקצין האמריקאי האחרון" מאת אורן סנדרסון הוא ספר עלילתי המבוסס על מאורעות היסטוריים אשר אירעו בשנותיה הראשונים של המדינה, ונקרא כספר מתח.  מן הספר למדתי על הגליל תחת הממשל הצבאי, ועל ישראל של ראשית קום המדינה.   מעבר לכך למדתי על שתי עובדות היסטוריות הקשורות לשכונה שבה נולדתי, שכונת אחוזה בחיפה, שלא ידעתי.

 

הכניסה לרחוב מיכ"ל באחוזה-הרחוב שבו נולדתי

 

 הספר מספר ששכונת אחוזה התחילה בתור מושבה חקלאית של עולים מרומניה.    בהתחשב באוכלוסיית השכונה בתקופה שהייתי ילד, הייתי משוכנע שהשכונה הוקמה על ידי עולי גרמניה ("יקים") שהיו מאד דומיננטיים בשכונה, והטילו את חתיתם על ילדי השכונה שלא לשחק בחוץ בין שתיים לארבע אחה"צ, שעת השלאפשטונדה המקודשת.    כמו-כן זו הייתה שכונה עירונית לגמרי, ולא היה בה שריד למושבה חקלאית.

 

העובדה השנייה שלא ידעתי היא כי בשטח הפנימיה הצבאית הצמודה לבית בירם, שבו שוכנות הכיתות העליונות של בית הספר הריאלי בו למדתי,  היה בסיס קומנדו של הצבא הבריטי, שאחרי קום המדינה אכלס את יחידת הצנחנים הראשונה בצה"ל.    

הפנימייה הצבאית ליד בית הספר הריאלי

 

הספר מעניין ונקרא כספר מתח גם ללא לימוד עובדות אלו – אבל מעניין היה גם ללמוד עובדות חדשות על השכונה שבה נולדתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

על ספירת נקודות בצעדה

סמל הצעדה 

הטירונות הסתיימה ערב יום כיפור תשל"ו,   ולאחר חופשה קצרה התייצבתי בממר"ם.    נותרו מספר שבועות לפתיחת קורס תכנות מ"א,  רוב המשתתפים בקורס עדיין היו בטירונות,  וכך הצטרפתי לשניים מחברי שכבר הגיעו לפני לעבודות רס"ר,  באותו שבוע נוסף עוד אחד, כך שהיינו ארבעה.  בשבוע העוקב, בחול המועד סוכות, לפתע הודיעו לנו שעלינו להתייצב עוד היום בבסיס של מחלקת ההדרכה בצריפין.  התבדחו שחסרים להם אנשים לסייד את העצים בבסיס והם זקוקים לתגבורת.  לאחד מאתנו היה רכב פרטי משל עצמו, וכך נסענו ארבעתנו למה"ד בצריפין.   שם פגש אותנו הסטטיסטקאי של מה"ד,  ממ"ק צעיר שסיפר לנו שאנחנו גויסנו למשימה לאומית: חישוב הנקודות בצעדת ירושלים.   הצעדה שהחלה כצעדת ארבעת הימים, צומצמה לשלושה ימים, ולבסוף לצעדה של יום אחד.  בצעדה הייתה תחרות בין קבוצות הצועדים השונות שהתבססו על שלל תבחינים, ועל שופטים שפגשו אותם בנקודות שונות בדרך ונתנו להם ציונים.   הממ"ק הנ"ל  נתן לנו "פס" ליום וחצי – לנסוע הביתה, ולהביא מחשבון (Calculator), כי צה"ל לא ניפק את הציוד החיוני.  נתבקשנו להתייצב למחרת בערב בבית החייל בירושלים, להתכונן לישון שם בלילה ובבוקר הבא לבוא למפקדת הצעדה ולחשב את הנקודות.   נפגשנו שוב בבית החייל בערב עם הממ"ק  שנתן לנו תדריך:  לכל קבוצת צועדים יש מספר מעריכים,  עלינו להכין טבלה שבה יהיו שמות הקבוצות, לחשב ציון משוקלל לכל מעריך ולרשום בטבלה , ולבסוף לחשב לכל קבוצה: ממוצע של כל הציונים המשוקללים כציון סופי. למחרת הגענו אל מפקדת הצעדה חמושים במחשבונים,  במשך היום זרמו הטפסים מנקודות השיפוט השונות בהדרגה. מפקדת הצעדה הייתה עתירה באנשים,  חלקם היו מפקדי הצעדה שבאו והלכו, וחלקם קצינים בכירים שבאו להתעניין היכן מדורגות הקבוצות שלהם.   הממ"ק הנ"ל היה מבועת מריבוי הברזלים הכבדים,  ולא ממש אמר לנו כיצד לארגן את החישוב.  אחרי התייעצות קצרה בינינו החלטנו לחלק תפקידים:  אחד לוקח את טופס השיפוט וקורא אותו בקול רם,  שניים מחשבים את הציון המשוקלל על המחשבון,  אם הגיעו לאותה תוצאה, אומרים אותה לרביעי שמעתיק אל הטבלה, אם לא  - חוזרים על התהליך.   עבדנו בדייקנות וכמעט לא היה צורך בחזרות. כאשר הגיעו כל המעריכים של קבוצה מסוימת – חישבנו באותה שיטה את הציון הסופי.  עשינו זאת כשלצדנו כל הזמן באים והולכים קצינים בכירים שבאו להציץ בטבלה המתמלאת.     מצאתי באתר של הספרייה הלאומית כתבה בעתון דבר  שממנה למדתי שהזוכים בקטגוריה של חיילים היו חיילי גולני, בקטגוריה של חיילות היו חיילות פיקוד צפון,  בקטגוריה של קבוצות מעורבות היו חיילי המודיעין.  היו גם קבוצות אזרחיות, משמר אזרחי וגדנ"ע, שגם הם דורגו, וגם את נקודותיהם חישבנו.   המאמץ זיכה אותנו בסוף שבוע ארוך (חמישי, שישי, שבת)  וביום ראשון חזרנו לשגרת עבודות הרס"ר  

 

בשלהי הדברים:   בשבוע שלאחר מכן החלו לזרום יתר חברינו לקורס.   באחד הימים הגיעה קבוצה גדולה של מסיימי טירונות, ואנחנו הוותיקים הסברנו להם כי כל פעם שהם רואים את הרס"ר עליהם להצדיע.  יענקל'ה קרפ קלט שלפתע כל החדשים מצדיעים לו, ראה אותי עומד בצד ונראה משועשע ומיד חשד כי ידי במעל (מה שהיה נכון) והרעים עלי בקולו: "מה אתה משגע אותם מה, אני לא רוצה שיצדיעו לי, אני לא רוצה!".  הואיל והיינו ותיקים נתבקשנו להדריך אותם בכל העבודות. עלי הוטל ללמד אותם את אחת מעבודות הגינה:  לקלטר.   הדגמתי ואחר כך הבטתי בחניך המבצע את המלאכה כאשר אני מעיר:  "טוראי X,  אינך מקלטר כדבעי!".

אחד מסוגי הקלטרת 

  

  

על עוגה לדתיים ועוגה לחילוניים

שתי עוגות ממקורות שונים 

בשרותי הצבאי, ביחידה 180, יחידת המחשב של חיל האוויר, הייתי בגף מעורב של דתיים וחילוניים.   אחד מהם ניסה לשכנע אותי שאני בגדר "תינוק שנשבה", אבל הייתה לי השקפת עולם מגובשת בנושא, ולא חשתי בחיסרון רוחני.    לא היו חיכוכים בענייני דת,  אבל היה נושא אחד שחייב הסדרה: נושא העוגות.  המנהג היה להביא עוגות לכולם ביום ההולדת. וגם לרגל עלייה בדרגה.    חלק מן הדתיים אצלנו הקפידו על כשרות קלה כחמורה,  ולכן לא יכלו לאכול עוגה שנאפתה בתנור של חילוניים שאינם מקפידים על הפרדה בין בשר ובין חלב.  הסיכום היה כך:  כאשר דתי מביא עוגה אין בעיה.  כאשר חילוני מביא עוגה תוצרת בית, הוא מתבקש גם לרכוש עוגה נוספת לדתיים בקונדיטוריה מסוימת שהדתיים כולם הסכימו עליה.    כך הושג דו-קיום בנושא חשוב זה.    אחד הדתיים התבדח שכאשר דתי מביא עוגה, החילוניים מתבקשים למרוח עליה "אבקת חזיר" כדי שירגישו בביית.   

 

ובמאמר מוסגר:  אני לא הייתי מעולם אמון על בישול או אפייה,  אך תמיד הבאתי עוגה תוצרת בית, כי הייתי מוכשר מספיק למצוא בכל שנה מתנדבת לאפות עבורי עוגה. פרט לפעם אחת שבה הייתי בעיצומה של דיאטה ובאותו יום היה יום של פירות בלבד, הבאתי במקום עוגה סלסלת פירות גדולה, אך זה לא ממש התקבל בהבנה על ידי חבריי.   באחת השנים בדיוק כאשר חשבתי מהיכן תגיע העוגה ליום ההולדת בשבוע הבא פנתה אלי אחת מחברותי לגף, והזכירה לי שיש בשבוע הבא הופעה של שלום חנוך בבסיס אשר פתוחה בלא תשלום לכל חיילי הבסיס ובני/בנות לוויתם.  שאלה אותי אם אני מתכוון ללכת, ואם כן – האם אוכל להביא כבת לוויתי את אחותה הצעירה שמאד רוצה להיות בהופעה של שלום חנוך.  מיד שאלתי אותה אם אחותה יודעת לאפות עוגות, והיא ענתה לי שהיא אופה מצוינת.  וכך נוצרה עסקת ברטר:  הופעה של שלום חנוך תמורת עוגה (שאכן הייתה מצוינת).    נראה ששני הצדדים לעסקה יצאו מרוצים. 

עסקת ברטר שמשתלמת לשני הצדדים