לקוח מן החיים

לקוח מן החיים

 

Painting: Michael Cheaval 

כבר מאסתי בתכלת הכוזבת

כבר מאסתי בשיח הכוכבים

כבר מאסתי בהוד עצי השלכת

כבר מאסתי ברבים וטובים

ניצנים שהחלו לפרוח – יבשו

פרחים לבנים נבלו אתמול

והרוח בחוץ בעברה מיללת

כרוח המרחפת על פני השאול

דממה פשטה עלי לפתע

דממה וחידלון מתסיס – איום

דממה שזעקתה נשמעת

מיני אז ועד הלום

העץ אינו יצור דומם

 

העץ. ציירת: נורית צדרבוים, מתוך גיליון מספר 1 של "בין סגול ובין תכלת - כתב העת" 

הָעֵץ אֵינוֹ יְצוּר דּוֹמֵם

הוּא חַי וְנוֹשֵׁם

וְגַם מַעֲנִיק וּמְנַחֵם

וּבַצֵּל הָעֵץ בְּיַחַד אוֹ לְבַד

אֶמְצָא אֶת הַמָּקוֹם הַמְּיֻחָד

 פגישה באקראי

 

וּלְאַחַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים

נִפְגְּשׁוּ בְּאַקְרַאי

שָׁאֲלָה: "זוֹכֵר אוֹתִי?"

עָנָה: "בְּוַדַּאי"

וְהִרְגִּישׁ כְּאִלּוּ הִכָּה בּוֹ הַבָּרָק

וְרָצָה לוֹמַר לָהּ זֹאת, אֲבָל שָׁתַק.

וְרָצָה מְאֹד לָתֵת לָהּ חִבּוּק

וְלוֹמַר שֶׁמֵּאָז אָמְרָה לוֹ:

"רְאֵה זֹאת כְּסוֹף פָּסוּק"

זָרְמוּ מַיִם רַבִּים בַּנְּחָלִים

וְצָעַד הוּא בְּהַרְבֵּה שְׁבִילִים

אַךְ תָּמִיד לוֹ נִשְׁאֲרָה

פִּנָּה חַמָּה אֵלֶיהָ.

רָצָה לוֹמַר שֶׁהוּא שָׂמֵחַ לִרְאוֹתָהּ    

פּוֹרַחַת וּמְאֻשֶּׁרֶת בְּחַיֶּיהָ.

 

אֲבָל בִּמְקוֹם זֹאת

נִהֲלוּ שִׂיחַת חֻלִּין מִסְפַּר דַּקּוֹת       

עַל הָעֲבוֹדָה וְעַל הַמִּשְׁפָּחוֹת,

וְנִפְרְדוּ לְשָׁלוֹם וְהָלְכוּ לְדַרְכָּם

כְּמוֹ לֹא הָיוּ מֵעוֹלָם.

 

וְחָשַׁב שֶׁאֶלֶף דְּבָרִים לֹא אָמַר

וְעַכְשָׁו זֶה כַּנִּרְאֶה כְּבָר מְאֻחָר

וְחָשְׁבָה, כְּשֶׁדִּמְעָה קְטַנָּה נוֹשֶׁרֶת מֵאֵלֶיהָ,

שֶׁהוּא לֹא הָיָה כָּל כָּךְ נֶחְמָד אֵלֶיהָ.

 

 

 

 

המקום המיוחד שלי

 

 ציור: מוריס צור, מתוך :בין סגול ובין תכלת - כתב העת, גיליון אביב תשע"ו 

יֵשׁ הַמְּחַפְּשִׂים מָקוֹם לָאַהֲבָה

וְיֵשׁ הַמִּסְתַּכְּלִים עַל שֶׁמֶשׁ צְהֻבָּה

יֵשׁ שֶׁמּוֹצְאִים שַׁלְוָה בַּחֲזָרָה אֶל הֶעָבָר

וְיֵשׁ שֶׁרוֹאִים אֶת גּוּפָם צוֹמֵחַ כְּצֶמַח בָּר

 

כָּל אֶחָד מוֹצֵא אֶת הָאוֹר בַּמָּקוֹם הַמְּיֻחָד

שֶׁבּוֹ אֲנִי יָכוֹל לִהְיוֹת אֲנִי בְּלִי לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן לְאַף אֶחָד..

וּמָקוֹם זֶה מְיֻחָד רַק בִּגְלָלִי

וּמָקוֹם זֶה הוּא הַמָּקוֹם הַמְּיֻחָד שֶׁלִּי

מה שסיפר לי איש זקן

 

 

מה שסיפר לי איש זקן

 

אֵינֶנִּי רָגִיל לִהְיוֹת בָּדָד

כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן רָצִיתִי חֶדֶר לְבַד

חֶדֶר מִשֶּׁלִּי

כַּדִי שֶׁאִישׁ לֹא יַפְרִיעַ לִי

אַךְ בַּדִּירָה שָׁבָה הִתְגוֹרַרְתִּי בְּיַלְדוּתִי

לֹא הָיָה לִי חֶדֶר פְּרָטִי

שֵׁם גַּרְתִּי בְּמָקוֹם צַר

עִם הוֹרַי, שְׁנֵי אַחִים, וְכֶלֶב שְׁחַרְחַר

 

בַּצָּבָא – בּוֹדֵד לֹא הָיִיתִי שֵׁם

אִתִּי בַּחֶדֶר שָׁכְנוּ תִּשְׁעָה בַּחוּרִים מִן הַסְּתָם

אוֹ יִתָּכֵן שֶׁהַיְנוּ תְּרֵיסָר?

גַּם לֹא הָיִיתִי בַּבִּדּוּד אוֹ בַּמַּאֲסָר

 

כָּל חַיֵּי הָיִיתִי מֻקָּף אֲנָשִׁים

גְּבָרִים וְנָשִׁים

בְּשֶׁפַע מְקוֹמוֹת הִשְׁתַּכַּנְתִּי

וּלְבַסּוֹף גַּם הִתְחַתַּנְתִּי

וּבָנִיתִי אֶת  חַיַּי בַּבֵּיתִי

בִּקְרָב מִשְׁפַּחְתִּי

עִם אִשְׁתִּי וְעִם הַבֵּן

וְתָמִיד הָיָה בַּבַּיִת יָדִיד אוֹ שָׁכֵן

 

אַךְ עַתָּה נוֹתַרְתִּי לְבַד

וְאֵין מִסְּבִיבִי אַף אֶחָד

יָמִים שְׁלֵמִים יָכוֹל אֲנִי לְדַבֵּר

רַק עִם עַצְמִי וְלֹא עִם אַחֵר

חֲבֵרִים רָבִים הִכַּרְתִּי

לַאֲנָשִׁים רַבִּים עָזַרְתִּי

אַךְ נִשְׁכַּחְתִּי עַל יְדֵי כֻּלָּם

שֶׁלֹּא יִזְכְּרוּ אוֹתִי עוֹד לְעוֹלָם