חפש בבלוג זה

יום שישי, 2 בפברואר 2024

מן המקום שבו הם צודקים


(מחווה ליהודה עמיחי) 


מן המקום שבו הם צודקים

 


מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הֵם צוֹדְקִים

בּוֹקֵעַ הֶרֶס וְחֻרְבָּן

וְהַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ  אָנוּ צוֹדְקִים

לָבוּשׁ וָרֹד  כַּמּוּבָן

 

וְהֵם אוֹמְרִים  הָיִינוּ הַךְ

בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ מְהֻפָּךְ

 

 גַּם אֲנַחְנוּ וְגַם הֵם  מַבִּיטִים  לְאַחַר מַעֲשֶׂה

וְנוֹכְחִים  שֶׁהַמָּקוֹם הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה

 

וְאִם בְּמַבַּט חָכָם יוֹתֵר  וְצוֹדֵק פָּחוֹת

נַבִּיט בְּעַיִן פְּקוּחָה  סָבִיב

אוּלַי  נִרְאֶה פַּעַם  שֶׁבַּעֲפַר הַתָּחוּחַ וּבַשּׁוּחוֹת

יִצְמְחוּ פְּרָחִים בָּאָבִיב

 

 

יום שלישי, 10 באוקטובר 2023

על שירות לאומי בקיבוץ בארי ועל אנדד אלדן



על שירות לאומי בקיבוץ בארי ועל אנדד אלדן 

   

מגדל המים בקיבוץ בארי  

קיבוץ בארי עלה לכותרות בנסיבות של אסון גדול בשל הטבח שביצעו שם בני עוולה.

לי קיבוץ בארי זכור מעשרה ימים שביליתי שם בכיתה י"א בשירות לאומי שבעיקרו קטפנו משמשמים ואפרסקים ואולי עוד פירות.   עבדנו בקיבוץ אך היו לנו מגורים נפרדים וארוחות נפרדות, כך שלא התחככנו הרבה בחברי הקיבוץ, פרט לפעם אחת שהזמינו אותנו לאירוע שהיה בקיבוץ.   חברי הקיבוץ שאיתם באנו במגע היו אלו שפיקחו עלינו בעבודה במטעים והם  בתורנות התחלפו ביניהם.  באחד הימים הגיע אלינו מלווה חדש,  הוא שאל לשמותינו, ואחד מליצני הכיתה,  רונן פגי ז"ל שהלך לעולמו לפני מספר שבועות, אמר לו ששמו שמגר.   אותו חבר קיבוץ החל להתפלסף על המילה שמגר ועל שמגר בן ענת שנזכר בספר שופטים, ועוד על אנשים שנקראו שמגר כשם משפחה.    ראיתי שהוא נסחף ואמרתי לו שלמעשה שמו רונן ולא שמגר.  ואז רונן שאל את האיש מה שמו, והוא ענה: אנדד.  רונן הביט בו בספקנות.  אני נזכרתי שהמורה לספרות אמרה לנו לפני שיצאנו שבבארי יש משורר ידוע בשם אנדד אלדן,  ולכן שאלתי אותו אם הוא אכן אנדד אלדן,  והוא אישר זאת.  כך בילינו יום עם משורר ידוע שציטט פסוקים מן המקרא.   כאשר שמעתי על המאורעות בקיבוץ בארי  נזכרתי בשירות הלאומי, במספר דברים שקרו בו, וגם תמהתי עם אנדד אלדן עדיין אתנו, ואם היה שם.  היום ראיתי בפוסט שהעלה לפייסבוק צביקה ניר שאנדד אכן עדיין איתנו, הוא בן 99, הוא היה שם בגיא הצלמוות, והצליח להינצל.     

תמונת הפרופיל בפייסבוק של אנדד אלדן 



יום שני, 2 באוקטובר 2023

אני הופך לסבא כפול

כשהפכתי לסבא חשבתי לעצמי, "איך אני יכול להיות סבא ועודני ילד?"

אלה משמאל ונגה מימין עם הוריהן ואחותן הקטנה גאיה
ערה"ש תשפ"ד 


בתי ענת הייתה תמיד מאורגנת מאוד ומתוכננת. היא ובן זוגה עדי עמדו לנסוע ללימודי דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון שבארה"ב. הסמסטר מתחיל שם בספטמבר ומסתיים בתחילת דצמבר. ענת הייתה בהיריון, והתכנון שלהם היה ללדת את הצאצא או הצאצאית בחודש דצמבר, כך שענת תספיק ללמוד סמסטר שלם ותיקח חופשה לסמסטר אחד. תכנון לחוד ומציאות לחוד.
ראשית התברר שההיריון הוא של תאומים, ולאחר הבדיקות התברר שמדובר בתאומות. ענת בישרה לנו בדרכה שמדובר בבנות. היא כתבה בוואטסאפ המשפחתי, "בנות שתיים לי, בובותיים, צילי וגילי". אף על פי שתגלית זו סיבכה את העניינים, הם הפגינו אופטימיות והחליטו להמשיך כמתוכנן. וכך הגיעו בקיץ 2014 לפרינסטון.
בסוף ספטמבר 2014 השתתפתי בכינוס בניו יורק. לאחריו שהיתי אצל חברים בניו ג'רזי ותכננתי להרצות עוד שתי הרצאות – בחטיבת המחקר של IBM ביורקטאון הייטס ובאחת מן האוניברסיטאות באזור ניו יורק – ולהגיע לקראת סוף השבוע לבקר את ענת ואת בן זוגה עדי בפרינסטון.
"תתקשר לעדי," התקבלה הודעה מאשתי ביום חמישי בבוקר,  מייד כשהתעוררתי משנתי.
כשהתקשרתי אליו סיפר שלענת התחילו צירים בלילה, אף על פי שזה היה רק השבוע העשרים ושבעה להיריון. הוא לקח אותה לבית החולים בפרינסטון, ומשם הקפיצו אותה לבית החולים סנט פיטר שבניו ברונזוויק, מרחק שעה נסיעה בערך, משום ששם נמצאת אחת מן הפגיות הטובות בארה"ב.
הייתי אמור להרצות ביורקטאון הייטס, ושאלתי את עדי אם לבטל את ההרצאה ולהגיע לבית החולים. הוא חזר אליי לאחר כמה דקות ואמר שעצרו את הצירים ומשאירים אותה להשגחה, ואף ייתכן שישחררו אותה בהמשך היום, כך שאין צורך לבוא. נסעתי ליורקטאון. עוד לפני שהספקתי להתחיל את ההרצאה הודיע לי עדי שהכניסו את ענת לחדר הלידה. לאחר מכן הודיע לי ששתי הבנות נולדו בניתוח קיסרי, ושצוות הפגייה שהיה נוכח בלידה מייד לקח אותן. ענת בחדר התאוששות, ואוכל לבקר אותה כעבור כמה שעות.
הגעתי לבית החולים ארבע שעות לאחר הלידה. ענת הייתה נסערת ורצתה שתקום ועדת חקירה ממלכתית כדי לברר אם רשלנות היא שהובילה ללידה המוקדמת. היא דאגה מן הלא נודע ומן ההשלכות של הלידה המוקדמת. ישבתי לידה כל אותו ערב וחזרתי לישון אצל חבריי.
למחרת בבוקר ביקרנו בפגייה. בדרכנו לשם פגשנו את מנהל הפגייה, והוא אמר ששתי הפגות במצב טוב כי הן נושמות באופן עצמוני. הוא הרגיע אותנו שיש להם ניסיון רב והם הצליחו לטפל בהצלחה גם בפגים שנולדו מוקדם יותר. הרופא הבהיר שעוד יכולות להיות עליות וירידות, אבל הוא אופטימי מאוד ואנחנו נמצאים באחת מן הפגיות הטובות בארה"ב.
בביקור הראשון בפגייה דרשו מאיתנו לרחוץ היטב את הידיים ולעטות כפפות. כשנכנסנו וראינו את שתי הילדות הזעירות, האחת נולדה במשקל 920 גרם והשנייה במשקל 860 גרם, מוקפות במכשירים רבים.

בינתיים התכנסה המשפחה בארץ. הם העלו רעיונות לשמות, עד שענת התרגזה ואמרה שהיא לא בשלה עדיין להעניק להן שמות. שאלו אותי אם צילמתי בפגייה, ועניתי שלא כי הכול שם סטרילי. ביקשו שאתרחק ואצלם. למחרת שוב ביקרנו בפגייה, והפעם הוצאתי את הטלפון כדי לצלם. עדי שלח בי מבט מזרה אימים, אך צילמתי בכל זאת.
אלה בת יומיים בפגייה מוקפת במכשירים רבים 










באותו ערב חזרתי ארצה. לפני שיצאתי לדרכי אמרתי לה שכדאי שתתאפס ותתחיל להכיר בכך שהיא הפכה לאימא, ובשלב ראשון כדאי שתיתן להן שמות. כשהגעתי לארץ התבשרתי שנבחרו השמות "נגה" לבכורה ו"אלה" לאחותה שנולדה דקה אחריה.

ענת ועדי עברו תקופה מאתגרת. במשך חודשיים וחצי הם ביקרו יום יום בפגייה, עד שאפשר היה לשחרר את התאומות לביתן. גם התקופה הבאה הייתה מאתגרת משום שהילדות סבלו מתופעות לוואי המאפיינות פגים, כגון הפרעות אכילה.


נגה משתחררת מהפגייה ויוצאת משם לראשונה בגיל חודשיים וחצי 


אחרי כמה חודשים הגיעו ענת, עדי ושתי הבנות לארץ ושהו אצלנו תקופת מה, ואחר כך חזרו לארה"ב. ענת חזרה ללימודים, התאומות למעון של האוניברסיטה, והחיים נכנסו לשגרה. באוניברסיטה התחשבו בענת – האריכו לה את המלגה עד סוף הסמסטר ואישרו לה חופשה ללא תשלום עד הקיץ.

לאחר שהות בת שבע שנים בארה"ב הם חזרו לארץ. שתי הבנות גדלו, החשש מעיכוב או מפגם בהתפתחותן התבדה, והן לא נפלו רחוק מן העץ ביופיין ובתבונתן.


 תגובה: ד"ר ענת עציון־פוקס, בתי הבכורה

 ״זר לא יבין זאת״ הוא משפט שגור בפי הורים לפגים, כי מי שלא חווה לידה מוקדמת וילד זעיר המתנודד בין חיים למוות מרגע הלידה, לא יבין את סערת הרגשות ואת תעצומות הנפש שצריך לגייס כדי לעבור תקופה כזאת. לא כל שכן במדינה זרה, רחוק מחיק המשפחה הקרובה. דמעות נקוות בעיניי אפילו למקרא המעט שכן מסופר כאן, אך חיוך עולה בי כשאני מבינה שלסיפור שלנו יש סוף טוב, שמסוכם יפה בפסקה האחרונה. לנצח נהיה אסירי תודה למערכת הרפואה האמריקאית, שעל אף מגרעותיה (והן רבות) הצילה את הבנות שלנו, את המשפחה שלנו.

 

אחרי שבע שנים בגלות, לאחר שסיימה דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון בתחום הביולוגיה החישובית, חזרו ענת ובני משפחתה לארץ. ענת היא מדענית נתונים בכירה בחברת ביוטק. למשפחה הצטרפה בת שלישית, גאיה, שמתקרבת לגיל שלוש בעת כתיבת שורות אלו.

 

 


 

יום שבת, 30 בספטמבר 2023

על הספר: הקצין האמריקאי האחרון

על הספר "הקצין האמריקאי האחרון"

 



 

לא כל יום אני לומד מספר דברים שלא ידעתי על מחוזות ילדותי.

הספר "הקצין האמריקאי האחרון" מאת אורן סנדרסון הוא ספר עלילתי המבוסס על מאורעות היסטוריים אשר אירעו בשנותיה הראשונים של המדינה, ונקרא כספר מתח.  מן הספר למדתי על הגליל תחת הממשל הצבאי, ועל ישראל של ראשית קום המדינה.   מעבר לכך למדתי על שתי עובדות היסטוריות הקשורות לשכונה שבה נולדתי, שכונת אחוזה בחיפה, שלא ידעתי.

 

הכניסה לרחוב מיכ"ל באחוזה-הרחוב שבו נולדתי



 

 הספר מספר ששכונת אחוזה התחילה בתור מושבה חקלאית של עולים מרומניה.    בהתחשב באוכלוסיית השכונה בתקופה שהייתי ילד, הייתי משוכנע שהשכונה הוקמה על ידי עולי גרמניה ("יקים") שהיו מאד דומיננטיים בשכונה, והטילו את חתיתם על ילדי השכונה שלא לשחק בחוץ בין שתיים לארבע אחה"צ, שעת השלאפשטונדה המקודשת.    כמו-כן זו הייתה שכונה עירונית לגמרי, ולא היה בה שריד למושבה חקלאית.

 

העובדה השנייה שלא ידעתי היא כי בשטח הפנימיה הצבאית הצמודה לבית בירם, שבו שוכנות הכיתות העליונות של בית הספר הריאלי בו למדתי,  היה בסיס קומנדו של הצבא הבריטי, שאחרי קום המדינה אכלס את יחידת הצנחנים הראשונה בצה"ל.    


הפנימייה הצבאית ליד בית הספר הריאלי


 

הספר מעניין ונקרא כספר מתח גם ללא לימוד עובדות אלו – אבל מעניין היה גם ללמוד עובדות חדשות על השכונה שבה נולדתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 


  

יום חמישי, 28 בספטמבר 2023

על ספירת נקודות בצעדה

על ספירת נקודות בצעדה

סמל הצעדה 



הטירונות הסתיימה ערב יום כיפור תשל"ו,   ולאחר חופשה קצרה התייצבתי בממר"ם.    נותרו מספר שבועות לפתיחת קורס תכנות מ"א,  רוב המשתתפים בקורס עדיין היו בטירונות,  וכך הצטרפתי לשניים מחברי שכבר הגיעו לפני לעבודות רס"ר,  באותו שבוע נוסף עוד אחד, כך שהיינו ארבעה.  בשבוע העוקב, בחול המועד סוכות, לפתע הודיעו לנו שעלינו להתייצב עוד היום בבסיס של מחלקת ההדרכה בצריפין.  התבדחו שחסרים להם אנשים לסייד את העצים בבסיס והם זקוקים לתגבורת.  לאחד מאתנו היה רכב פרטי משל עצמו, וכך נסענו ארבעתנו למה"ד בצריפין.   שם פגש אותנו הסטטיסטקאי של מה"ד,  ממ"ק צעיר שסיפר לנו שאנחנו גויסנו למשימה לאומית: חישוב הנקודות בצעדת ירושלים.   הצעדה שהחלה כצעדת ארבעת הימים, צומצמה לשלושה ימים, ולבסוף לצעדה של יום אחד.  בצעדה הייתה תחרות בין קבוצות הצועדים השונות שהתבססו על שלל תבחינים, ועל שופטים שפגשו אותם בנקודות שונות בדרך ונתנו להם ציונים.   הממ"ק הנ"ל  נתן לנו "פס" ליום וחצי – לנסוע הביתה, ולהביא מחשבון (Calculator), כי צה"ל לא ניפק את הציוד החיוני.  נתבקשנו להתייצב למחרת בערב בבית החייל בירושלים, להתכונן לישון שם בלילה ובבוקר הבא לבוא למפקדת הצעדה ולחשב את הנקודות.   נפגשנו שוב בבית החייל בערב עם הממ"ק  שנתן לנו תדריך:  לכל קבוצת צועדים יש מספר מעריכים,  עלינו להכין טבלה שבה יהיו שמות הקבוצות, לחשב ציון משוקלל לכל מעריך ולרשום בטבלה , ולבסוף לחשב לכל קבוצה: ממוצע של כל הציונים המשוקללים כציון סופי. למחרת הגענו אל מפקדת הצעדה חמושים במחשבונים,  במשך היום זרמו הטפסים מנקודות השיפוט השונות בהדרגה. מפקדת הצעדה הייתה עתירה באנשים,  חלקם היו מפקדי הצעדה שבאו והלכו, וחלקם קצינים בכירים שבאו להתעניין היכן מדורגות הקבוצות שלהם.   הממ"ק הנ"ל היה מבועת מריבוי הברזלים הכבדים,  ולא ממש אמר לנו כיצד לארגן את החישוב.  אחרי התייעצות קצרה בינינו החלטנו לחלק תפקידים:  אחד לוקח את טופס השיפוט וקורא אותו בקול רם,  שניים מחשבים את הציון המשוקלל על המחשבון,  אם הגיעו לאותה תוצאה, אומרים אותה לרביעי שמעתיק אל הטבלה, אם לא  - חוזרים על התהליך.   עבדנו בדייקנות וכמעט לא היה צורך בחזרות. כאשר הגיעו כל המעריכים של קבוצה מסוימת – חישבנו באותה שיטה את הציון הסופי.  עשינו זאת כשלצדנו כל הזמן באים והולכים קצינים בכירים שבאו להציץ בטבלה המתמלאת.     מצאתי באתר של הספרייה הלאומית כתבה בעתון דבר  שממנה למדתי שהזוכים בקטגוריה של חיילים היו חיילי גולני, בקטגוריה של חיילות היו חיילות פיקוד צפון,  בקטגוריה של קבוצות מעורבות היו חיילי המודיעין.  היו גם קבוצות אזרחיות, משמר אזרחי וגדנ"ע, שגם הם דורגו, וגם את נקודותיהם חישבנו.   המאמץ זיכה אותנו בסוף שבוע ארוך (חמישי, שישי, שבת)  וביום ראשון חזרנו לשגרת עבודות הרס"ר  

 

בשלהי הדברים:   בשבוע שלאחר מכן החלו לזרום יתר חברינו לקורס.   באחד הימים הגיעה קבוצה גדולה של מסיימי טירונות, ואנחנו הוותיקים הסברנו להם כי כל פעם שהם רואים את הרס"ר עליהם להצדיע.  יענקל'ה קרפ קלט שלפתע כל החדשים מצדיעים לו, ראה אותי עומד בצד ונראה משועשע ומיד חשד כי ידי במעל (מה שהיה נכון) והרעים עלי בקולו: "מה אתה משגע אותם מה, אני לא רוצה שיצדיעו לי, אני לא רוצה!".  הואיל והיינו ותיקים נתבקשנו להדריך אותם בכל העבודות. עלי הוטל ללמד אותם את אחת מעבודות הגינה:  לקלטר.   הדגמתי ואחר כך הבטתי בחניך המבצע את המלאכה כאשר אני מעיר:  "טוראי X,  אינך מקלטר כדבעי!".

אחד מסוגי הקלטרת 


  

  

יום שישי, 22 בספטמבר 2023

על עוגה לדתיים ועוגה לחילוניים

שתי עוגות ממקורות שונים 


בשרותי הצבאי, ביחידה 180, יחידת המחשב של חיל האוויר, הייתי בגף מעורב של דתיים וחילוניים.   אחד מהם ניסה לשכנע אותי שאני בגדר "תינוק שנשבה", אבל הייתה לי השקפת עולם מגובשת בנושא, ולא חשתי בחיסרון רוחני.    לא היו חיכוכים בענייני דת,  אבל היה נושא אחד שחייב הסדרה: נושא העוגות.  המנהג היה להביא עוגות לכולם ביום ההולדת. וגם לרגל עלייה בדרגה.    חלק מן הדתיים אצלנו הקפידו על כשרות קלה כחמורה,  ולכן לא יכלו לאכול עוגה שנאפתה בתנור של חילוניים שאינם מקפידים על הפרדה בין בשר ובין חלב.  הסיכום היה כך:  כאשר דתי מביא עוגה אין בעיה.  כאשר חילוני מביא עוגה תוצרת בית, הוא מתבקש גם לרכוש עוגה נוספת לדתיים בקונדיטוריה מסוימת שהדתיים כולם הסכימו עליה.    כך הושג דו-קיום בנושא חשוב זה.    אחד הדתיים התבדח שכאשר דתי מביא עוגה, החילוניים מתבקשים למרוח עליה "אבקת חזיר" כדי שירגישו בביית.   

 

ובמאמר מוסגר:  אני לא הייתי מעולם אמון על בישול או אפייה,  אך תמיד הבאתי עוגה תוצרת בית, כי הייתי מוכשר מספיק למצוא בכל שנה מתנדבת לאפות עבורי עוגה. פרט לפעם אחת שבה הייתי בעיצומה של דיאטה ובאותו יום היה יום של פירות בלבד, הבאתי במקום עוגה סלסלת פירות גדולה, אך זה לא ממש התקבל בהבנה על ידי חבריי.   באחת השנים בדיוק כאשר חשבתי מהיכן תגיע העוגה ליום ההולדת בשבוע הבא פנתה אלי אחת מחברותי לגף, והזכירה לי שיש בשבוע הבא הופעה של שלום חנוך בבסיס אשר פתוחה בלא תשלום לכל חיילי הבסיס ובני/בנות לוויתם.  שאלה אותי אם אני מתכוון ללכת, ואם כן – האם אוכל להביא כבת לוויתי את אחותה הצעירה שמאד רוצה להיות בהופעה של שלום חנוך.  מיד שאלתי אותה אם אחותה יודעת לאפות עוגות, והיא ענתה לי שהיא אופה מצוינת.  וכך נוצרה עסקת ברטר:  הופעה של שלום חנוך תמורת עוגה (שאכן הייתה מצוינת).    נראה ששני הצדדים לעסקה יצאו מרוצים. 

עסקת ברטר שמשתלמת לשני הצדדים 



יום חמישי, 24 באוגוסט 2023

על הספר "שלושה מצבים לביט"

על הספר  "שלושה מצבים לביט"

כריכת הספר 


הספר "שלושה מצבים לביט" הוא ספר ממוארים, כלומר סיפורים קצרים מכל תקופות החיים.   כאן תובא סקירה עצמית של הספר שהיה לו הריון ארוך.

רכישת הספר

אם אתם חפצים לרכוש את הספר – הספר לא נמכר בחנויות, הרכישה היא רק דרכי באמצעות מילוי הטופס  - ניתן לרכוש עותק מודפס או דיגיטלי של הספר, ולשלם בשלל אמצעים.   .

איך הכול התחיל?

 

הבלוג שלי הכיל כמעט רק שורות מחורזות.  למעשה הפעם הראשונה שכתבתי ממואר התייחס לנושא: מתי התחלתי לחרוז חרוזים?; ממואר שחזר לכיתה ג',  שבו המורה  אמרה לי לגלם משורר באירוע שכל ילד היה צריך לשחק בעל מקצוע עם טקסט שהמורה כתבה.   אבל ממואר אחד עוד לא הופך לתופעה.  הממואר שפתח את הסכר הגיע אחריו.  עברתי ברחוב מוריה בחיפה על פני שורת חנויות, וחשבתי לעצמי: במקום בו עומדות החנויות עמד "גן הדסה" שביליתי בו מגיל שנתיים עד גיל ארבע.  מעניין אם מישהו מבעלי החנויות יודע על ההיסטוריה של המקום,  ואז כתבתי את הסיפור הזכור לי מאותו גן על מה מציירים ליום ההולדת.  כך התחלתי את כתיבת הסיפורים, וסיפור רדף סיפור.   כאשר חשבתי שאני רוצה לספר סיפור אבל לא לחשוף את הסיפור מבחינת הנפשות המעורבות בו המצאתי את ברק, מספר הסיפורים, ושמתי את הסיפור בפיו.   הייתי צריך להמציא את דמותו של ברק כאדם צעיר ממני בשנים רבות שהיה קצין ב- 8200, וכיום מנהל בחברת הייטק, ולמקם את הסיפורים בתולדות חייו. תוך הסוואה אמנותית של פרטים מזהים ושינוי תפאורה ורקע.    לא כל האנשים הבינו שברק הוא בעצם אני וקיבלתי תגובות משעשעות לסיפורים שהוא "כתב".    המשכתי לכתוב את הסיפורים במשך כשנה וחצי.   כשהחלטתי שיש לי מספיק סיפורים התחלתי בעבודת הבירור והעריכה.  בחרתי בעורכת חיפאית, גל אלגר,  שקבלה את הסיפורים, החליטה שיש יותר מידי מהם וקיצצה שליש. אם הייתה מבקשת ממני לקצץ, כנראה שהתוכן היה אחר, אבל זרמתי עם שיקול דעתה.    לאחר מכן עברתי לעורכת הלשונית, יעל ברהמס, ששיפצה לי את העברית,  הסכמתי אתה עד גבול מסוים (אני מוכן לכתוב "אימא", אבל אינני מוכן לכתוב "צוהריים" אפילו כאשר האקדמיה חושבת שכך יאה).   הואיל ופרסמתי את כל הסיפורים בבלוג, עם אזכור בפייסבוק,  קבלתי תגובה ארוכה על אחד הסיפורים, מאת שלמה לחי,  שאתו עבדתי בחיל האוויר.   תגובה זו העלתה בי את הרעיון לבקש תגובות מאנשים שהיו מעורבים בסיפורים,  מרבית האנשים נענו, וכך הספר מכיל תגובות של עשרים ושישה אנשים שהכרתי בכל תקופות החיים.     הספר מורכב מעשרה שערים, ותוספת של פרק על אימא ופרק על אבא.   בחלקים הבאים אתן את ההקדמה לכל אחד מן השערים וגם סקירה קצרה של תוכן השער.  

ילדות

תמונה מן הילדות - אני בגיל ארבע 





 

הקדמת השער הקרוי "ילדות"  היא:  נולדתי בחיפה בשנת 1957, בן יחיד להוריי. גרנו בדירה קטנה ברחוב מיכ"ל באחוזה. בגיל ארבע נפגעתי בתאונת דרכים, והיא, כפי הנראה, הייתה המאורע שהשפיע יותר מכול על המשך ילדותי – היא האיצה את התפתחותי, ובגינה, אם כי בעקיפין, קפצתי מכיתה א' לכיתה ג'. הייתי ילד מופנם ושקט. בקיץ שלפני כיתה ה' ביליתי בקייטנת "הוד הכרמל", ובסיומה כתבה המדריכה הקדשה לכל ילד. לי היא כתבה: "שקט וצניעות הן מעלות גדולות, אך כדאי גם קצת לחיות".    

השער "ילדות" מכיל ארבעה סיפורים (אחרי שהעורכת קיצצה מספר סיפורים נוספים):  הוא מתחיל ביום ההולדת ארבע בגן הדסה ועוסק בשאלה "מה מציירים ליום ההולדת"?  לא תוכלו לנחש את התשובה, וגם הגננת לא התחברה לרעיון שלי.  לסיפור נוספה תגובה של מיקי גרנסקי, החבר הכי טוב מן הגן.  כמו כן גם סיפורים משני הגנים הבאים:  על המרד הראשון שיזמתי בגן, נגד העוזרת לגננת,  ועל התחרות עם הגננת בנושא קריאת סיפורים לילדים מגן החובה.  הבנים של שתי הגננות אופיר ביאנקו וירון ציפורי הגיבו על הסיפורים.    הסיפור האחרון בשער זה הוא מכיתה ג' ועוסק בשאלה: "מה לובש משורר".  כאמור זה היה הסיפור הראשון שנכתב.

נערות

תמונה קבוצתית מכיתה ו בבית הספר הריאלי - סניף מרכז הכרמל 



 

 השער "נערות" מכיל שמונה סיפורים.  הקדמת השער היא: תקופת הנעורים, מכיתה ה' ועד י"ב, עברה עליי בבית הספר הריאלי העברי בחיפה. אף על פי שהמקצועות ההומניים משכו אותי יותר, היו שלל סיבות שמנעו ממני ללמוד בכל המגמות פרט למגמה הריאלית, ובחרתי בה על דרך השלילה. מטבע הדברים חוויות נעורים רבות קשורות לבית הספר ולפעילויותיו. מכל המורים שלימדו אותי היה מורה אחד משכמו ומעלה, ולו מוקדש הסיפור "קפלן האגדי".  מלבד הלימודים עסקתי בנערותי בכתיבת שירה ופרוזה, בשלב זה למגירה בלבד, וגם בפיתוח תוכנה, תחביב שלימים היה לדרך חיים. 

                                                                                

  הסיפור הארוך ביותר שכותרתו "להיות ריאלי" שסוקר את שמונה שנותיי כתלמיד בבית הספר הריאלי, מתחיל בסיפור מדוע הגעתי לשם,  ובעיקר מתרכז באזכור של מספר מורים שהטביעו את חותמם.  אחת המורות היא רות לורנד, שהייתה המחנכת והמורה לספרות בכיתה י"א,  והיא גם הגיבה על הסיפור.   לאחר מכן הסיפור "שכחתי את איפני", על אנקדוטה מימי השירות הלאומי של קטיף תפוזים בשרון. הסיפור "הדואר בא היום", על  "רעים לעט", התכתבויות בעידן הנעורים,  שמסתיים בפגישה לאחר שנים רבות עם מושא ההתכתבות.    סיפור אחר מוקדש למורה למתמטיקה "קפלן האגדי", אחד האנשים המשפיעים ביותר על התפתחותי,  ותגובות של שני תלמידים מן הכיתה: נוגה אלון, ומיקי גרנסקי (שגם הגיב כאמור על סיפור הילדות הראשון).   "הדרך אל המחשב" מסבירה איך הגעתי לעסוק במחשבים, כאשר למעשה התכוונתי לעסוק במשפטים, המקרה הראשון של "PLAN B" שעוד רבים כמוהו יקרו.    "תפרים באמצע הלילה"  מספר על אוסף ספרים של האנציקלופדיה "תרבות" שהחליטו ליפול עלי באמצע הלילה,  ומסתיים בתגובה המפתיעה  שלי לשאלה האם הלכתי מכות.  הסיפור "טוב שם משמן טוב"  מספר איך בחרתי את שם המשפחה תוך כדי ישיבה מול הפקיד במשרד הפנים, ומה הרציונל של השם שבחרתי.   ולבסוף הסיפור "שינה עמוקה" מספר מה קרה כאשר הלכתי לישון והשארתי את המפתח תקוע בדלת, כך שהוריי לא הצליחו להיכנס, וגם לא להעיר אותי.  

לימודים אקדמיים

תעודת הדוקטור - הסיום האולטימטיבי של הלימודים האקדמיים 

 

 שנים רבות הייתי סטודנט – בשלושה מוסדות אקדמיים שונים.  השער הבא מספר שישה סיפורים מתקופה זו.  ההקדמה לשער זה היא: ביליתי שנים לא מעטות על ספסלי הלימודים באקדמיה. הלימודים נחלקו לשלושה מוסדות שונים. הראשון היה הטכניון. הואיל וקפצתי כיתה התחלתי ללמוד בו בשנה שנותרה לי לפני השירות הצבאי. המטרה הייתה להמשיך אחר כך בעתודה האקדמית, אבל אליה לא הגעתי. בטכניון למדתי מתמטיקה, אבל שאפתי לעבור וללמוד את התחום שהיה עדיפותי הראשונה – מדעי המחשב. המוסד האקדמי השני היה אוניברסיטת תל אביב. למדתי בה תוך כדי השירות הצבאי, אבל לא מדעי המחשב כפי שתכננתי. עשיתי סיבוב פרסה ולמדתי לתואר ראשון בפילוסופיה עם התמחות בלוגיקה, ולאחר מכן לתואר שני במנהל עסקים, תואר שלא השלמתי. המוסד האקדמי השלישי היה Temple University בפילדלפיה, שבו למדתי לדוקטורט במדעי המחשב. גם כשלמדתי מדעי המחשב השארתי רגל אחת בתחום הלוגיקה, וכך פגשתי את פרופ' הוג לבלנק, אחד מגדולי הלוגיקנים בדורנו. הקדשתי לו סיפור נפרד. לימודי מדעי המחשב הקנו לי ידע ששירת אותי בקריירה המקצועית שלי, ולימודי הפילוסופיה הקנו לי כישורים שלא יסולאו בפז.   הסיפור הראשון "מרוץ מכשולים בדרך לטכניון"  היה על דרך החתחתים להתקבל לטכניון, כאשר מתקיימת שביתה של אנשי המחשב במשרד החינוך שאינם משחררים ציוני בגרות.   מכאן עברתי ללימודי הפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב שאותם למדתי בזמן שירותי הצבאי.   הסיפור המרכזי הוא על "העיקרון של החוג לפילוסופיה", ובו מסופר איך פיצחתי את הקוד להצטיינות בלימודי פילוסופיה.  עוד סיפור מהתקופה הזו הוא על "חיסון נגד חזרה בתשובה" שהעניק לי קורס אחד שניתן ע"י ראש החוג לפילוסופיה במשך שנים רבות, פרופ' בן-עמי שרפשטיין.    שלושת הסיפורים הנוספים מתייחסים ללימודי הדוקטורט  ב  Temple University  בפילדלפיה.  הסיפור "אל לימודי הדוקטורט" מסביר כיצד הגעתי ללמוד מדעי המחשב דווקא שם, בשל סדרה של טעויות.   על עבודת הדוקטורט עצמה והמנחה שלי מסופר בסיפור "אל גלימת הדוקטור",  למעשה לא השתתפתי בטקס הענקת התארים לכן לא לבשתי את הגלימה עד שעמדתי מן הצד השני של המתרס, והענקתי תארים.   הסיפור השלישי הוא "על ענק וג'נטלמן",  אחד מגדולי הלוגיקנים של המאה העשרים, פרופ' הוג לבלנק,  שפגשתי באוניברסיטה.  

מסעות בעולם

השמועות נכונות - בהודו פרות מסתובבות חופשי אפילו בתוך אוניברסיטה יוקרתית 

 

 ביקרתי בכל חמש היבשות. השער הבא שאינו מסודר בסדר כרונולוגי,  מספר על ביקורים אלו.  כאן מופיעים ארבעה סיפורים, שלושה מהם על נושאים נקודתיים, ואחד מהווה סקירה בפני עצמו.   הסיפור הראשון "יש לאיל ידי" מתרחש  בגיל 16, המיקום:  British Museum . בסיפור זה מסופר מה קורה כאשר ישראלים מרכלים עליי בלי לדעת שאני דובר עברית.   הסיפור השני "בשיטה הישראלית" גם הוא מאותה נסיעה בלונדון מספר איך נכנסים למקום הומה בלי תור בדרך שאיש אינו מעלה על הדעת.  הסיפור השלישי "בצל הפירמידות"  מספר על ביקורי היחידי במצריים, בכינוס  VLDB  בחודש ספטמבר 2000.   הסיפור הרביעי נקרא "פכים קטנים במסעדות ברחבי העולם" ומכיל אנקדוטות הקשורות באוכל מכל חמש היבשות,  אחד הסיפורים איננו ממסעדה אלא מביתו של ציון מדמון, חבר מקורס התכנות בממר"ם, שהזמין אותי לביתו ושאל אותי אם אני יודע מה זה סחוג.   לא ידעתי, למדתי בדרך הקשה, זה היה הדבר החריף ביותר שטעמתי מעודי.  ציון הגיב על הסיפור בטענה שלמזלי זה לא באמת היה סחוג.   

צבא

סמל יחידה 180 שבה ביליתי שבע שנים 



השער הבא עוסק בשירות הצבאי. מבחינה כרונולוגית הוא חופף לחלק מן הלימודים האקדמיים, אשר התחילו לפני הצבא, והסתיימו אחריו.   ההקדמה לשער זה היא:  בצה"ל שירתי שמונה שנים. במקום לעתודה האקדמית הגעתי לקורס תכנות בממר"ם באוקטובר 1975. באותה תקופה לא היו תוכניות כמו "תלפיות" או כמו התוכניות המיוחדות של המודיעין, וקורס תכנות היה הקורס היוקרתי מבין הקורסים הלא קרביים בצה"ל. התחלנו את הקורס עשרים וארבעה חניכים. נבחרנו מבין כמה אלפי מועמדים – אחוזי קבלה דומים לאלה של קורס טיס – מה שעשה נפלאות לאגו של נערות ונערים בני שמונה עשרה. לאחר הקורס נשלחתי לחיל האוויר, והחל מפברואר 1976, במשך שבע שנים בדיוק, שירתי ביחידה 180, שהייתה אז אחת משתי יחידות המחשב של החיל. בתקופה זו השתתפתי בפרויקט שהיה "קפיצת הדרך" שלי והשפיע על כל מה שעשיתי אחריו בתחום המקצועי. בשנים 1981–1983 הייתי מפקד גף, תפקיד שייתכן שהגעתי אליו עקב טעות מנהלית. בחצי השנה האחרונה שלי בצה"ל הצטרפתי למנהלת פרויקט מיכון כוח אדם במטה חיל האוויר, ומשם יצאתי לאזרחות. השנים בצה"ל עיצבו את תחומי העניין המקצועי שלי, והמשכתי לעסוק בהם גם בעבודה בתעשיית ההייטק ובמחקר האקדמי. בשירות הצבאי התנסיתי גם בניהול, שלעיתים היה מאתגר, ולמדתי פרק חשוב בהלכות התמרון בארגון גדול ומורכב.  זה היה פרק משמעותי ומשפיע בחיי וזכה לאחד עשר סיפורים,  בסיפור הראשון: "סיבוב פרסה בדרך לעתודה האקדמית",   ישבתי מול סרן דליה באכ"א בקריה בתל-אביב והיא אמרה לי שהיא מבינה את התסכול בשל העובדה כי קבלתי לעתודה האקדמית נפלה בין הכיסאות, אבל היא מציעה לי לוותר על בקשתי לעתודה, כי יש עבורי חלופה עדיפה.  האם היא צדקה?   הסיפור שנקרא: "חניך ריצות" מספר על תקופת קורס התכנות, ומסתכם בשיחה עם מפקד הקורס:  "אישרתי את הבקשה שלך, רק בגלל החוצפה לבקש אותה".   הסיפור "מה הוא הערך העשרוני של 64 על בסיס 16"  מספר על ניסיונו של מדריך בקורס התכנות לערער את עצביי המתוחים, הוא הצליח לכמה שניות.

ומחניך למדריך,  הסיפור "הקשב המדריך" כבר מספר על שירותי בחיל האוויר.  איך הדרכתי קבוצה של בנות והשתדלתי להתגבר על הביישנות הטבעית שלי.  הסיפור "על החלטה בזמן אמת"  מספר כמה זמן לקח לי להחליט החלטה שהייתה משפיעה על חיי לשנים קדימה,  ומה עלה בגורלה.  הסיפור "יצאת זכאי – תצדיע" מספר על שלושה משפטים צבאיים בהם הייתי נאשם, שבחלקם הצדעתי ובחלקם לא.  סיפור מאד מרכזי בשירותי הצבאי היה "קפיצת הדרך". שם הסיפור הוא מחווה לספרי "חולית" של פרנק הרברט, שוודאי מוכרים לחובבי המדע הבדיוני.  כתבתי על פרויקט שהייתי מעורב בו שהיה אירוע מכונן בחיי, שעליו אמר מישהו מעמיתיי: "חיל האוויר מעניק פרס לפרויקט שעבד נגד כל הכללים". לסיפור זה הגיב שלמה לחי שניהל את הפרויקט הזה, בתגובה ארוכה ומפורטת.    הסיפור "שלושה מצבים לביט" שמתרחש במהלך הפרויקט של קפיצת הדרך, ונתן את שמו לכל הספר, לסיפור הגיב  אלי רבן שהיה מעורב בו:  " הכלל האומר שכל מה שלא סביר עלול להתרחש, מלווה אותי מאז".   הסיפור "להגיע לפיקוד – אולי בזכות טעות?" מספר על טעות מנהלית שאולי בגללה זכיתי לקידום.  על הסיפור הגיבה סולה רג'ואן-ורניק שליוותה אותי בתקופה זו. הסיפור "להתלונן כדי לעזור" מספר על הפעם היחידה שחתמתי על טופס תלונה, ובהפוך על הפוך זה נעשה כדי להיטיב עם נשוא התלונה.  הסיפור האחרון "הפרויקט המרכזי בשירות הצבאי" מספר על פרויקט מיכון כ"א בחיל האוויר שהעסיק אותי במשך תקופה לא מבוטלת  בשרות קבע ובמילואים.  על הסיפור הגיב יוסי בולס שאיתו עבדתי תקופה מסוימת על פרויקט זה, וממנו למדתי איך לתמרן בתוך ארגון בלי לריב עם איש.

סיפורי ברק

 

בדרך כלל זה נחמד לקבל מחמאה - אבל יש נסיבות שמחמאה יכולה להביא תוצאות מביכות 

 

 

 השער הבא עוסק בסיפורי ברק .  ההקדמה לשער זה היא:  בבלוג שלי, שממנו לקוחים הסיפורים לספר זה, היו גם סיפורים של "ברק, מספר האגדות". מישהו כתב לי שכדאי לי להרבות בסיפורים של ברק, שכן הוא כותב טוב ממני. עניתי שאעביר לברק את המחמאה. כמו שרבים ודאי הבינו, ברק הוא בעצם אני, או אולי האלטר אגו שלי. אני משתמש בו כדי לספר סיפורים שאינני רוצה לחשוף את הדמויות המעורבות בהם. כדי לעשות זאת היה עליי, בחלק מן המקרים, לבנות סיפור כיסוי שלא היה ולא נברא, וכך באמת נוצרה אגדה, אך הגרעין של כל סיפור מבוסס על סיפור אמיתי. כל מי שחושבים שהסיפור הוא עליהם, עושים זאת על אחריותם, ואין בדעתי לאשר או להכחיש.  הסיפור הראשון "כמו בילבי" מספר איך נראית הדמות הנשית האידיאלית בעיניי ברק בילדותו, ומה קורה כאשר הוא פוגש אחת כזו במציאות. הסיפור על "משל הסירה והבנק" מספר על הניסיון של ברק להעביר מסר לבת דרך משל, ועל התשובה שקיבל והשאירה אותו בוהה באוויר.   הסיפור "על עבודה בחברה מגוונת" מספר על פשרות שנעשות משני הצדדים בחברה מגוונת של חילונים וחרדים.   הסיפור "על אישיות בדויה" מספר על הניסיון של ברק להמציא אישיות בדויה ולנסות אותה בזמן  "פגישה עיוורת".  הסיפור "מחמאה שאינה במקומה"  מספר על מחמאה מוצדקת שברק קיבל ושנאלץ להכחיש אותה.  הסיפור "חילוץ וירטואלי"  מספר על איך ברק עזר לחלץ מהטרדה פוטנציאלית.   ולבסוף הסיפור "השעון הביולוגי מתקתק" מספר על דילמה שברק צפה בה באופן פסיבי הקשורה לשעון הביולוגי.  

עבודה בתעשיית ההייטק.

כאשר משחקים בליגה של הגדולים ברמה העולמית 

 

 

 

 השער הבא עוסק בעבודה בתעשיית ההייטק. ההקדמה לשער היא:  במילה "תעשייה" מכנים מקומות תעסוקה שאינם אקדמיה. אל תעשיית ההייטק הגעתי בספטמבר 1983 לאחר שמונה שנים בצה"ל. עבדתי קצת יותר משלוש שנים ב"אאא", חברה שהיום היינו מכנים "חברת הזנק" או "סטארט אפ", מינוחים שלא היו רווחים באותה תקופה. ב"אאא" התנסיתי גם בהעברת קורסים מקצועיים, בתחילה במכנסיים קצרים ואחר כך בעניבה, וגם בנסיעות מכירה בחו"ל. לאחר לימודי הדוקטורט ותקופה מסוימת באקדמיה, חזרתי בשנת 1997 לתעשיית ההייטק, הפעם לחטיבת המחקר של IBM ולפרק הזמן הארוך ביותר שביליתי בו במקום עבודה אחד. ב־IBM התנסיתי ביזמות פנים ארגונית, והיא הובילה למקומות מעניינים.   השער מתחיל בסיפור על "הדרך לאזרחות באאא", ומספר על השנים הראשונות באזרחות תוך מתן מספר אנקדוטות מעבודתי בחברה שאז הייתה חברה קטנה, והיום הפכה להיות חברת SAPIENS  שעובדים בה אלפי עובדים.   הסיפור "ממכנסיים קצרים לעניבה בשלושה חודשים"  מספר על עיסוקיי בהדרכת קורסים במסגרת החברה, ועל מהפך התלבושת שעליו אחראי יוסי צורי שהגיב לסיפור, וייחס לי משום מה צניעות.   הסיפור "האם לגרמנים יש חוש הומור" מספר על הרצאתי הראשונה בכינוס בינלאומי בברלין, והדילמה לגבי סגנון ההצגה.   הסיפור "קורס קצר ונקודת מפנה בחיים"  מספר על קורס שלקחתי במסגרת עבודתי בחברת אאא, שגרם לכך ששיניתי כיוון והחלטתי ללכת ללימודי דוקטורט.    הסיפורים הבאים מתייחסים לתקופה מאוחרת יותר בה עבדתי בחטיבת המחקר של חברת IBM.  הסיפור המרכזי שמסכם את התקופה היא "על עמית ועל עמיתיי ב IBM"  שמסביר מדוע קראתי לפרויקט המרכזי שבצעתי ב IBM בשם "עמית" בגלל פירוש השם בשפה זרה,  דרך חתחתים שהיו בה נקודות אור וצל.  לסיפור זה הגיב אסף עדי שעבד איתי ב IBM  וגם כתב עבודת דוקטורט בהנחייתי.  הסיפור הבא, גם הוא מימי IBM,  כותרתו מצטטת את אכיש מלך גת  "החסר משוגעים אני" (למעשה אכיש אמר: "החסר משוגעים אנוכי"). הסיפור  מספר  על כך שלעיתים כדי להשיג דברים צריך להתנהג כמשוגע ולהבעיר שריפות כדי שתוך כדי כיבוי השריפה יושג הפתרון.  הסיפור האחרון הוא "לשחק בליגה של הגדולים" שמספר על אגודה מקצועית בינלאומית שהייתי שותף בהקמתה ועמדתי בראשה מספר שנים. לסיפור זה שתי תגובות, האחת של אסף עדי מ IBM שלדעתו זה היה ההישג המשמעותי ביותר שלי, ושל רוי שולטה, אנליסט בכיר בחברת גרטנר שנתן רקע לכל הפעילות.

שורשים

הוריי בחתונתם 



 

  השער הבא עוסק בשורשים.  כך נכתב בהקדמה לשער:  "שתלתם ניגונים בי אימי ואבי, ניגונים מזמורים שכוחים."   כך כתבה פניה ברגשטיין. אנחנו רק חוליה בשרשרת, ושער זה מוקדש לסיפורים על הוריי ולסקירה על הדור הקודם. אחרי פגישה משפחתית בפסח לפני כמה שנים הקדשתי כמה ימים לאיסוף חומר, ובניתי עץ משפחה שראשיתו במאה השמונה עשרה. היו לי שאלות רבות לאבא שלי על תולדות המשפחה, אבל נזכרתי מאוחר מדי, הוא כבר לא היה איתנו. השער הזה הוא מחווה לדורות הקודמים.  בנוסף לשער בדפים קודמים בספר כתבתי פרק אחד על אמי שמצטט את ההספד שנשאתי בזמן הלווייתה,  לפרק זה הגיבה בת-דודי אורנה שמיר.  כמו-כן פרק על אבי, ניצול שואה יחיד מכל משפחתו, ועל השואה שהייתה נוכחת ונפקדת בעת ובעונה אחת בחיינו.  לפרק זה הגיב רמי ינובסקי שהוא חבר ילדות, ובנו של חברו הטוב ביותר של אבי.     השער שורשים החל בסיפור "אבא במסע לגילוי קרובים" שסיפרתי מפי אבי בגוף ראשון, על כך שבהדרגה הצליח למצוא קרובי משפחה, ובפרט על פגישה ראשונה עם בת דודתו לאה.  שרון בריין נכדתה של לאה אלדר הגיבה על הסיפור הזה.  בהמשך הסיפור על "על אבא שלי וגרמניה האחרת", איך מצא אבי שסלד מן הגרמנים את עצמו עובד במשך מספר שנים חלק ניכר מן השנה על אדמת גרמניה.   השער מסתיים בסיפור על הדורות הקודמים  שסוקר את מה שאני יודע על הסבים והסבתות שלי, שאת רובם לא זכיתי להכיר.  

אקדמיה

 
תמונת סיום של היוזמתון- שלושה ימים בקיץ עם בני נוער דוברי עברית ובני נוער דוברי ערבית
עם כל המשתתפים, המדריכים והשופטים באולפן הטלוויזיה בעמק יזרעאל 

השער הבא עוסק בתחנה הנוכחית בחיי, אשר יש לה שורשים בעבר היותר רחוק – האקדמיה.  כך נכתב בהקדמה: בשעת כתיבת שורות אלו אני חבר סגל אקדמי במכללה האקדמית צפת. הייתי חבר סגל אקדמי בשתי תקופות שונות בחיי. בשנים 1990–1997 הייתי חבר סגל בטכניון. בשנת 1997 יצאתי לשבתון כדי לעבוד במעבדת המחקר של IBM, ונשארתי שם יותר משש עשרה שנים. אך גם בתקופה זו הייתי עמית הוראה בטכניון והמשכתי ללמד ולהנחות סטודנטים לתואר שני ושלישי. לרובם הייתי מנחה יחיד, ואת מקצתם הנחיתי עם שותף. התקופה השנייה החלה בשנת 2014 כשפרשתי מההייטק. לימדתי חמש שנים במכללה האקדמית עמק יזרעאל, בארבע מהן הייתי ראש החוג למערכות מידע, ובשנת 2019 שמתי פעמיי צפונה אל הפריפריה העמוקה ביותר, אל המכללה האקדמית צפת, ובה אני משמש עד היום ראש החוג למערכות מידע.

המעבר לפריפריה הוא שינוי מהותי. כל חיי הייתי בסביבה אליטיסטית – מבית הספר הריאלי, דרך יחידות המחשב הצה"ליות ועד הטכניון וחטיבת המחקר של IBM. במכללה בצפת האוכלוסייה שונה, לומדים בה גם סטודנטים משכבה סוציו־אקונומית נמוכה וסטודנטים שהם דור ראשון במשפחתם להשכלה אקדמית.  אני חדור אמונה שהיכולת להשתלב בהייטק איננה גנטית. אני רואה שליחות בתפקידי לעזור לאוכלוסייה בפריפריה בתהליך הניידות החברתית באמצעות הקניית הידע והכישורים שיסייעו להם לגשר על הפערים ויכשירו אותם לעבודה בהייטק.  הסיפור הראשון שנקרא "מרוץ מכשולים בטכניון" מספר סיפור בשש מערכות על השנים שבהם ביליתי כחבר סגל בטכניון.  הגיב עליהם אבי גל, שהיה דוקטורנט שלי, וכעת הוא חבר סגל באותה פקולטה בה הייתי, וגם נכח בכל שש המערכות. אבי  כתב שהיום הכול נראה אחרת בפקולטה. הגלגול האקדמי הבא היה לאחר שנים רבות במכללה האקדמית עמק יזרעאל, הסיפור המספר זאת נקרא "טל מלמטה ולבנה מעל" שמספר על נפתולי הכניסה לתפקיד ראש חוג שהוצנח על ידי ההנהלה.    לסיפור הגיבה עליזה שנהר שגייסה אותי למכללה וטוענת שנתקלתי בעימותים חריגים ואף נדירים,  וגם הגיב יצחק אורן שגם הוא עבד איתי במכללה שטוען שתמיד האמנתי שההיגיון שלי ינצח.  סיפור נוסף בשולי הכניסה שלי לתפקידה במכללה האקדמית עמק יזרעאל "על ניצוץ ועל יוזמתון" שמספר על שתי יוזמות האחת שעסקה בקורס ביזמות לתלמידי תיכון מהחברה הערבית, והשנייה להאקתון של בני נוער יהודים וערבים שהתקיים במכללה בקיץ.   לסיפור זה יש שתי תגובות, האחת של סיגל מגן שניהלה יחד איתי את היוזמות הללו, והשנייה של ניזאר ביטאר שהיה מנהל היחידה לקידום הסטודנטים הערבים במכללה, והיה שותף לפעילות, כולל חילוצה מצרות של אחת המשתתפות בקורס שחשקה נפשה לנהוג בהפסקה בקלנועית בתוך המכללה ולהתנגש בעץ.   הסיפור האחרון "על הר כנען" מתאר את סיפור התפקיד הנוכחי שלי במכללה האקדמית צפת עד לכתיבת שורות אלו.   לסיפור הגיב מאלכ יוסף, אחד מעמיתיי לחוג.  

החיים עצמם

הספר המקצועי שכתבתי 


 

 השער האחרון נקרא "החיים עצמם" ועוסק בסיפורים מפה ומשם.  הסיפור הראשון "על בחירת שמות"  נותן אלגוריתם לבחירת שמות לבני זוג שיש להם טעמים שונים מאד בבחירת שמות לילדים.   הסיפור הבא הוא "הסיפור על קוקורוזו וכל השאר", שיש בו סיפור בתוך סיפור,  הסיפור על הפגישה הראשונה עם טל פלג, בן זוגה של בתי הדס שגם הגיב על הסיפור, וגם בתוכו "הסיפור המשפחתי" שסובב סביב שם ארוך המתחיל במילה קוקורוזו.   הסיפור הבא הוא "הרדיו ואני – מסע בזמן" המספר שחלום הילדות שלי היה להיות קריין ברדיו,  ואיך בערוב ימיי מצאתי עצמי מנחה תוכנית רדיו.   סיפור קצר נוסף  הנקרא  "כשהמגירה נפרצת" שמספר מתי פעם ראשונה נחשפו לעולם השירים שכתבתי למגירה שלא ברצוני.   הסיפור "על קואורדינציה" מספר על התמודדות רבת שנים עם חוסר קואורדינציה בין יד לעין.  הסיפור "על מכרז ועל עישון" מספר על כך שאולי "הפסדתי" שידוך מאד עשיר רק בגלל סלידתי מעישון.    הסיפור על "ניסוי וטעייה בהכשרת בני החברה הערבית בהייטק"  מספר על עלייתו ונפילתו של מיזם שהקדים את זמנו להסבת אקדמאיים ערבים בהייטק, בסיפור מופיעים בנימין נתניהו ושמעון פרס.  סיפור נוסף הוא על  הספר המקצועי היחיד שכתבתי:  "Event Processing in Action" ועל תהליך כתיבתו הארוכה.    ואם בספרים עסקינן מופיע הסיפור "על בין סגול ובין תכלת" ועל כתיבת שירים בעידן החדש" בו מסופר על ספרי השירה שכתבתי ועל כתב העת.  לסיפור הגיבו סיגל מגן, שותפתי לספר השירה המקורי הקרוי "בין סגול ובין תכלת" שדרבנה אותי לחדש את ימיי כקדם ולהמשיך לחרוז חרוזים,  וטל איפרגן עורכת כתב העת "בין סגול ובין תכלת".    הספר מסתיים בשלושה סיפורים על הדור הבא במשפחה,  הסיפור "בית הספר הריאלי – הדור הבא" מספר על ביקור בבית הספר הריאלי הפעם כהורה ביום הפתוח.   הסיפור "קרוב מדי לבית – הפיגוע בקו 37"  מספר על הפיגוע בקו 37 בשנת 2003 שהיה קרוב לבית, תרתי משמע.   על הסיפור הגיבה בתי עדי. הסיפור האחרון "אני הופך לסבא כפול" מספר על הולדת נכדותיי התאומות אלה ונגה, קצת לפני הזמן שנועד להן.   לסיפור הגיבה בתי ענת.  

אחרית דבר

באחרית הדבר נתליתי באילן גבוה וציטטתי את פרופ' יוסף קלוזנר שכתב:  "וכשאני סוקר לאחור את דרכי הארוכה אני מוצא בה הרים גבנונים, תלולים וקשים לעלייה, המון מכשולים וחתחתים, אבל גם מדשאות נהדרות, גני־חמד וכרים ירוקים ופורים. נחלים שוקקים ומעיינות של מים חיים [...] ובעיקולים ובפיתולים של חיי חיפשתי דרך – ואיבדתי דרך, תעיתי ומצאתי את דרכי – ושוב איבדתי אותה עד שמצאתיה מחדש".