מה לובש משורר?

מתי התחלתי לחרוז חרוזים?  כנראה בכיתה גימל בבית ספר אחוזה (שהיום נקרא "זכרון יוסף") בחיפה ,  שבה התחלתי לפרסם חרוזים בעיתון בית הספר, בהמרצתה של המורה עדינה וינטר, שהייתה הדמות המשפיעה ביותר עלי בעשור הראשון לחיי.  על מה כתבתי ?  אינני זוכר – לא נשתמרו כתבים מאז,  זוכר במעומעם שכתבתי פעם על תפוזים, ופעם על מחזור המים בטבע, ופעם על אוסף הבולים.  לא ממש נושאים מרתקים.  

יום אחד הודיעה המורה שאנחנו עושים ערב עם ההורים שבו כל אחד יופיע כבעל מקצוע ויקרא שורות שהמורה כתבה על אותו בעל מקצוע.  בעלי המקצוע ברובם התחרזו זה עם זה: הספר, הסנדלר, הנגר, האיכר... כשחילקה תפקידים הודיעה לי שבעל המקצוע שנבחר בשבילי הוא: המשורר.   כמו-כן אמרה שכל אחד צריך להתלבש בבגדים שמתאימים לבעל המקצוע.  הואיל ומעולם לא ראיתי משורר, ולא היה לי שמץ מושג כיצד מתלבש משורר, פניתי בנושא לסמכות העליונה, האיש שבעיני היה האיש שיודע הכול – אבא שלי.  אין לי מושג כמה משוררים אבא שלי פגש בחייו, הניחוש שלי היום שגם לו לא היה מושג איך נראה משורר, אבל בלי להתבלבל אמר לי בביטחון: משורר עונב עניבת פרפר.  ובלי שיהוי ניגש אל אוסף העניבות שלו.  

 חיפש באוסף העניבות שלו, מצא עניבת פרפר צבעונית על בסיס ירוק , והודיע לי:  זו עניבה של משורר. 

וזו אכן העניבה

יש לציין שאבא שלי היה חובב עניבות שהיו חלק בלתי נפרד מבגדי השבת שלו, וכל הזדמנות אחרת שנקרתה בדרכו בארצנו שבה לא נוהגים בלבוש פורמאלי .  כאן צילום שלו עם עניבה בתקופה שהייתי תינוק, בטיול שבת בגן האם בחיפה 

עם הורי - בטיול שבת בגן האם 

וכך הופעתי באותו אירוע כשאני עונב את עניבת הפרפר הירוקה, וחשתי כמשורר מדופלם.  אין לי תמונות מאירוע זה, לכן צרפתי תמונה אחרת מכתה ג', כאשר עשו בבית הספר מעין סדר פסח, ואותי הושיבו בראש השולחן, קורא את ההגדה.  מאחורי מצד שמאל (ממושקפת) המורה המיתולוגית עדינה וינטר, לידי מימין, האיש שפניו מוסתרות הוא מנהל בית הספר, אברהם מושל.

אני בכיתה ג' - באירוע אחר. 

  ביום שאבא שלי נפטר, אחרי שסיימתי לאסוף את חפציו מבית החולים, ולסדר את כל הניירת,  הגעתי לבית הורי. הלכתי היישר אל ארון הבגדים שלו, לקחתי שקית ואספתי את כל אוסף העניבות שלו וגם את שתי הכריות עליהן ישן ולקחתי אותם אלי. במשך השנים השתמשתי במקצת מהעניבות  באירועים המעטים בהם היה עלי לענוב עניבה (הגם שיצאו כבר מן האופנה). 

 

חלפו שנים רבות – הוצאתי את ספר השירים הראשון שלי (בשותפות עם סיגל מגן), ואז הוצאתי את ספר השירים הראשון שלי לבד – יום לפני ההשקה שלו שהייתה בבית היוצר של אקו"ם בתל-אביב בשעת חצות לערך, נזכרתי בהופעה הראשונה שבה התחזיתי למשורר, והלכתי לבדוק האם עניבת הפרפר הזו נמצאת אצלי.  אחרי חיפושים קלים מצאתי אותה.  השתעשעתי ברעיון לענוב אותה בהשקה,  ואף לקחתי אותה איתי להשקה.  כשהגעתי לשם נזכרתי באמרה שהייתה רווחת אצלנו אחרי שסיימנו את התיכון:  "תעודת בגרות היא לא סימן לבגרות" , והכרזתי לעצמי "השקת ספר שירה לא הופכת אותך למשורר".    חשתי שלא הרווחתי את הזכות לענוב שוב עניבה זו,  והיא נשארה במזוודה שבה הבאתי את הספרים להשקה, ונמצאת היום בתוך קופסת תכלת שבה אני שומר חפצים  חשובים.     

 

 

אני אנוכי ועצמי

 

אני אנוכי ועצמי

הַפִּיל הוּא גָּדוֹל, קָטָן הוּא הַזְּבוּב

אַךְ כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ הוּא חָשׁוּב

וְכָל הָעוֹלָם קַיָּם בִּשְׁבִילוֹ

כָּךְ כָּתַב מְשׁוֹרֵר שֶׁדִּבֵּר בְּקוֹלוֹ 

 

אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי – זוֹ הַדֶּרֶךְ לִשְׂרֹד

כָּךְ הַפִּתְגָּם אוֹמֵר;

כְּשֶׁאֲנִי עִם עַצְמִי אֲנִי רוֹמַנְטִיקָן חַם מְאֹד

כָּךְ כָּתַב מְשׁוֹרֵר אַחֵר; 

 

אֶת כָּל הַמִּלִּים שֶׁכָּתַבְתִּי

וְאֶת כָל הַמִּלִּים שֶׁזִּמַּרְתִּי

מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּי   

וְכָל מִילָה מֵעַצְמִי הִיא מַתְחִילָה 

כִּי צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלָם הַנְּמָלָה

 

{מחווה לאברהם לוצקי, נתן זך, ח.נ. ביאליק ורחל}

 

 

 

על החריזה

 

על החריזה

 

בגיליון מספר 18 של "בין סגול ובין תכלת" בקשנו (באופן חד-פעמי) מכותבי השירה לשלוח שירים בחרוזים. הדבר התקבל בתגובות מעניינות, מן התגובה השלילית: אתם גוזרים על עצמכם גיליון באיכות נמוכה, ועד אלו שברכו אותנו על האומץ. רבים נענו לאתגר, רובם נראים כאמונים על כתיבת חריזה, וחריזתם מדויקת, ומיעוטם שלחו שירים בחריזה חלקית, ולא תמיד מדויקת. האבחנה הראשונית היא שרבים כותבי השירה שבאמתחתם שירים בחרוזים.

 

אני גדלתי על שירה מחורזת – ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן, שלונסקי, פן, רחל, לאה גולדברג, וכבר בילדותי אימצתי לעצמי את הכתיבה המחורזת וראיתי בשילוב של הבעת המסר של השיר כמיטב המילים במיטב סדרם, ובחריזה מקשה אחת.  

לא הייתי מודע בימי נעורי למרד של נתן זך שיצא נגד כתיבה בחריזה ובמשקל, התוודעתי אליה בשלב מאוחר יותר כאשר ניסיתי ללכת לסדנא לכתיבת שירה, והמדריך, עסקן ספרותי שדיבר עברית גבוהה במבטא פולני קל, השתלח בי קשות על כך שהעזתי להביא לסדנא שיר מחורז, ובאותה הזדמנות השתלח גם באלתרמן, הבנתי שאין לי מה ללמוד יותר בסדנא זו, וקבלתי את כספי בחזרה. אותו מדריך ייצג עמדה שהפכה להיות רווחת בקהילה הספרותית. בערבי שירה ראיתי אנשים הנחשבים בעיני עצמם למובילי דעה, משתלחים באנשים שקראו שירים מחורזים בטענה ששירים בחרוזים ראויים לשירי ילדים (שבאמת נותרו ברובם מחורזים), או לברכות יום הולדת.  

בכתב עת שלא אציין את שמו פרסמו שיר מחורז שלי תחת התיוג של "שיר ילדים", כתבתי למערכת שיש לי כבוד רב לשירי ילדים, אבל אינני כותב שירי ילדים. כתגובה – בגיליון הבא פרסמו שוב שיר מחורז שלי, ושוב תייגו אותו כ–"שיר ילדים". נראה שהם התקשו להשתחרר מהצימוד בין חריזה לבין שירי ילדים.  

 

מהיכן הגיעה החריזה?

נראה שהשימוש בחריזה הוא עתיק יומין. היא מצויה הן בשירה הסינית, והן בשירה היוונית והלטינית. במקורותינו – יש במקרא ניצני חריזה, אך אל השירה העברית נכנסה החריזה בשירת ימי הביניים, והפכה דומיננטית בשירה העברית שלאחר תחיית השפה. החריזה נועדה להקל על שינון מילות השירים, אך יש בהם גם אסתטיקה שמוסיפה נפח לשיר, כשם שלשירים מולחנים, המנגינה מוסיפה נפח לשיר. כמו לחן איכותי, חריזה משובחת ומדויקת מוסיפה ממד אסתטי לשיר. מחקרים הראו כי ברכישת מיומנויות שפה, חרוזים מהווים נדבך חשוב, ולילדים יש יכולת טבעית לחרוז.

 

כאמור המרד של זך הפך בעיני חלק מן העוסקים בתחום את השירה המחורזת למוקצה מחמת מיאוס, ארכאית, ולא "מודרנית". אגב – המודרניות השתלטה גם על תחומים נוספים באמנות, למשל – הציור המופשט לעומת הציור המוחשי שמצייר עצמים מזוהים במציאות. כאשר הייתי צעיר הבעתי את דעתי שהאמנות המודרניות היא מתן הקלות בדרישות של מושג האמן, או במילים בוטות יותר – מתן לגיטימציה לחוסר כישרון. צייר שאינו יודע לצייר יכול להיות צייר, זמר שאין לו קול זמיר יכול לשיר, וגם משורר שאינו יודע לחרוז יכול לכתוב שירה. מובן שאנשים אניני טעם באמנות הגיבו על מילות הכפירה שלי  והסבירו לי שאני נבער מדעת ושאין לי הבנה מזערית באמנות, ואכן אולי זה כך.

מניסיוני, כתיבת שיר בחריזה, כך שתביע בדיוק את מה שהשיר אמור להביע, ועדיין תשמור על כללי החריזה המדויקת היא אתגר שהוא אמנות בפני עצמה שדורשת מיומנות והתמדה. לעיתים יש להשתמש במילה נרדפת, לעיתים לשנות את סדר המילים במשפט, דבר הנותן משמעות ל- "מיטב סדרם", אך כמו שהראו גדולי המשוררים שציינתי את שמם, אפשר בהחלט לכתוב שירים איכותיים בחריזה מדויקת, וגיליון זה מהווה דוגמא לכך. מעניין הוא שבקרב הצעירים שכותבים שירי ראפ, או פואטרי סלאם – החריזה חוזרת, וייתכן שתחזור ותתפוש מקום של כבוד, בצד הכתיבה החופשית המקובלת כיום, ואולי תהפוך לדומיננטית שוב.      

 

אני מקווה שמתן הכבוד לשירה המחורזת, בגיליון זה המבליט אותה, וגם בגיליונות אחרים כאשר היא משולבת עם שירים בכתיבה החופשית המקובלת יותר היום, גם תגביר את הסובלנות לדעות שונות, גיליון זה הוא בהחלט התרסה כנגד חשיבה דוגמטית בתחום זה.

 

 

דאגה בכל מקום  

מחווה לשיר של יהונתן גפן - מקום לדאגה

 

יֵשׁ דְּאָגָה שֶׁתְּלוּיָה בְּמָקוֹם

וְיֵשׁ דְּאָגָה בְּכָל מָקוֹם

יֵשׁ פִּרְחִי גַּן שֶׁמְּלַוִּים אֶת הַדְּאָגָה

וְיֵשׁ שְׂדוֹת בַּר  מְלֵאִים בְּתוּגָה

 

וְיֵשׁ רְגָעִים שֶׁנִּרְאֶה כִּי יֵשׁ שׁוֹמֵר

וְאָז מַכֶּה הַיֵּאוּשׁ כִּבְגַלְגַּל חוֹזֵר

וּבֵין הָעֵינַיִם אֵין כְּלָל קֹרָה

וְנוֹתָר רַק לִדְאֹג. לִדְאֹג נוֹרָא.

 

על כיסא המלכות

"חליפת חיי" - היוצרת: אורלי בן-שלמה. מתוך גיליון מספר 17 של בין סגול ובין תכלת

 

יֵשׁ הַפּוֹסְעִים זְמַן רַב עַל הַמְּדוֹכָה

יֵשׁ הַמְּחַפְּשִׂים אֲתוֹנוֹת וּמוֹצְאִים מְלוּכָה

וְגַם אִם נִצָּבִים עַל כִּסֵּא הַמַּלְכוּת

יֵשׁ לָדוּן עַל פִּי כַּף הַזְּכוּת

 

החיים והמוות ביד הלשון

קוביות אישיות  - יוצרת: ענבל אשל כהנסקי, מתוך גיליון מספר 17 של בין סגול ובין תכלת 

 

לַמִּלִּים יֵשׁ כֹּחַ אַדִּיר

בְּרֶמֶז וְגַם בְּאֹפֶן יָשִׁיר

וְשָׂח  הַמֻּשְׂכָּל הָרִאשׁוֹן:

הַחַיִּים וְהַמָּוֶת בְּיַד הַלָּשׁוֹן

 

עוצמת החולשה

ציירת: מירב סיאלו-סופיר מתוך גיליון מספר 17 של בין סגול ובין תכלת 

 

וּמִתּוֹךְ הַחֻלְשָׁה בּוֹקַעַת עָצְמָה

שֶׁמְּבַקַּעַת אֶת הָאֵימָה

וְהָעָצְמָה עוֹלָה בְּבִטָּחוֹן

וּמְפַלֶּסֶת דָּרְכָה לְנִצָּחוֹן