אל היעד הבא

לָקוּם מָחָר בַּבֹּקֶר עִם שִׁיר חָדָשׁ בַּלֵּב

לָשִׁיר אוֹתוֹ בְּכֹחַ, לָשִׁיר אוֹתוֹ בִּכְאֵב

לִשְׁמֹעַ חֲלִילִים בָּרוּחַ הַחָפְשִׁית

וּלְהַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית.  – נעמי שמר "החגיגה נגמרת"

 

 

עשור בחיי אדם הם זמן משמעותי.   בעשור האחרון מילאתי ברציפות שני תפקידים של ראש חוג אקדמי,  ארבע שנים כראש החוג למערכות מידע במכללה האקדמית עמק יזרעאל,  ובשש השנים האחרונות כראש החוג למערכות מידע במכללה האקדמית צפת.

 

במהלך חיי לא היה עשור שלם שבו עשיתי את אותו תפקיד, תמיד נעתי בין תפקידים ובין ארגונים.  עד עכשיו (תלוי איך סופרים)  מילאתי עשרה תפקידי ניהול בשישה ארגונים שונים מכל הסוגים והמינים  (חיל האוויר, חברה קטנה, חברה רב-לאומית גדולה, ושלושה מוסדות אקדמיים).  התפקיד של ראש חוג  הוא בהחלט באזור הנוחות שלי, אני כבר עושה את מטלות התפקיד בעיניים עצומות.  לאחר עשור,  הגיע  זמן לתלות את הנעליים, להחזיר את המפתחות של המשרד עם הנוף היפה (ולעבור למשרד נטול חלונות שגם אותו בקושי קיבלתי) , ולצאת אל היעד הבא, ב- 1 באוקטובר השנה (ערב יום הכיפורים). 

 

אז קודם כל סיכום קצר של שש שנים ארוכות במכללה האקדמית צפת:

 הגעתי למכללה האקדמית צפת למרות שהיו לי שלוש הצעות אחרות,  בחרתי בה בגלל האתגר, ובגלל ההתרשמות שלי מנשיא המכללה דאז, פרופ' אהרן קלרמן, שבתמיכתו ניתן יהיה לקדם רעיונות.   החוג היה אז בשפל, ולמעשה קיומו הועמד בספק בשל חוסר ביקוש של סטודנטים שנבע מתוכנית לימודים שלא הוערכה על ידי  התעשייה, וכללה שילוב של מדעי החברה ומקצועות טכנולוגיים ברמה בינונית,  תחת הכותרת "מערכות מידע קהילתיות".  שלושה אנשים שונים ניסו להסביר לי מה מסתתר מאחורי השם הלא שגרתי,  וכנראה בגלל מגבלותיי השכליות, לא הצלחתי להבין;  אבל הייתי בחברה טובה, גם המעסיקים הפוטנציאליים אותם פגשתי מיד כאשר נכנסתי לתפקיד במסגרת ועדה מייעצת שהקמתי, לא הצליחו להבין.  היה ברור שצריך לעשות שידוד מערכות רציני בתוכנית הלימודים.  פרופ' קלרמן התווה לי עשרה אתגרים שחלקם נראו באותו זמן כלקוחים מספרות המדע הבדיוני, והיום רובם כבר יושמו.  היה צריך ברגע האחרון לשבץ אותי בהוראה, השנה הראשונה הייתה מאולתרת,  התחלתי לשקוד מיד על תוכנית לימודים חדשה. בינתיים עוד לפני שנכנסתי לתפקיד,  המכללה הגישה את התוכנית הקיימת למל"ג בבקשה להסמכה קבועה.   לקח כמה חודשים עד שהסוקרים חזרו עם המלצה שלילית תקיפה, גם הם לא הצליחו להבין מה ההיגיון שעומד אחרי התוכנית, אבל ציינו כי השינוי בתפקיד ראש החוג מבשר תקווה לשינוי,  לעומת זאת היו בדעה שייקח לי שנתיים להתארגן, והמליצו כחריג על הארכת ההסמכה הזמנית (בדרך כלל אחרי שש שנים אם לא מתקבלת הסמכה קבועה התוכנית אמורה להיסגר, אבל המל"ג רשאי לאשר עוד הארכה כחריג).   עניתי להם מניה וביה שכבר התארגנתי ושלחתי להם את התוכנית החדשה שמתוכננת להיכנס בשנה הבאה,  אחרי קצת שקלא וטריא מולם (הרי אם לא יכניסו שינויים כלשהם לא עשו את מלאכתם נאמנה)  בקיץ של אותה שנה אושרה ההסמכה הקבועה על סמך תוכנית שהייתה בתכנון על הניר, בניגוד למקובל שבו הסמכה קבועה מוענקת על סמך תוכנית לימודים שמופעלת מספר שנים.     בגרסה הקודמת של התוכנית לא היו תרגולים,  דבר שהוא לא ייאמן במקצועות מתמטיים וטכנולוגיים,  הסוקרים דרשו הוספת תרגולים כתנאי להסמכה הקבועה, דבר שבהחלט עזר לי כלפי ההנהלה.  התחלנו עם תרגול מינימלי, והרחבנו אותו עם הזמן.    זו הייתה ההתחלה.   סיכום קצר של ההישגים העיקריים של החוג  במהלך שש השנים:

1. חידוש תוכנית לימודים:   כאמור, נבנתה תוכנית לימודים חדשה, שעיקרה טכנולוגי.  הקורסים הטכנולוגיים הועצמו הן בכמות והן ברמת הלימודים, כמו כן התווספו מספר קורסים מתמטיים.  .

2.     הושם דגש על הקניית כישורים:   תוכניות מערכות מידע מורכבות בדרך כלל משלושה מרכיבים:  טכנולוגי, מתמטי וניהולי.  החלק ה- "ניהולי" עבר שידוד מערכות והוא מורכב כיום מקורסים אשר מעניקים כישורים נדרשים בעולם טכנולוגיות המידע:  הכנסנו סדנא ליזמות וחדשנות בשנה א' שבמסגרתה הסטודנטים עוברים האקתון, ומגישים עבודת תכנון מיזם שנשפטת על ידי שופטים חיצוניים, הרציונל הוא שגם אם הבוגר לא יעבוד בחברת הזנק, הכישורים לחשיבה יצירתית וליצירת רעיונות חדשים ומיזמים פנים ארגוניים הוא כישור חשוב. כמו-כן הכנסנו קורס במשחק עסקים שהוא סימולציה ממוחשבת למיזמים שמתמודדים בשוק הבינלאומי,  המשחק מעריך את ביצועי הקבוצות במונחים של נתח שוק, ניהול פיננסי, תכנון מוצרים, פרסום במדיה החברתית ובעיתונות המקצועית, ניהול עובדים,  ניהול ייצור, מו"פ ועוד.  הסטודנטים משקיעים זמן רב במשחק שהוא על בסיס תחרותי, הן עם הקבוצות האחרות בקורס, והן עם אלו שמשחקים במשחק ברחבי העולם. הסטודנטים לומדים גם קורס ששם דגש על כישורים נדרשים בעולם טכנולוגיות המידע.   

3.     נפתח מסלול למערכות מידע רפואיות ,היחיד מסוגו בארץ (במכללה הטכנולוגית בחולון קיימת תוכנית לבריאות דיגיטלית עם דגש אחר) . המוטו שאנחנו מנסים  להעביר לסטודנטים הוא שטכנולוגיה היא אמצעי ולא מטרה,  ולכן יש להבין תחום היטב כדי לתרום לו באמצעות טכנולוגיה.  בחרנו בתחומי הבריאות בשל החוזק היחסי של תחום הבריאות הדיגיטלית בארץ, והחוזק היחסי של המכללה בתחומי הבריאות.   בצד הטכנולוגי יש דגש על נושאי בינה מלאכותית ויישומיה בבריאות,  ובצד התוכני ניתנים קורסים על ידי רופאים, פיזיותרפיסטיות ומרפאה בעיסוק שנותנים לסטודנטים תמונה כיצד הטכנולוגיה נראית מן הצד השני של המתרס.

4.     דגש על בינה מלאכותית:  עם עליית נושא הבינה המלאכותית מושם דגש על הבינה המלאכותית בשלושה היבטים:  

לימוד קורסים אשר מגלים מה מסתתר מאחורי "מכסה המנוע": מדעי הנתונים, מערכות אוטונומיות, למידה חישובית; הכנסת כלי בינה מלאכותית לקורסים קיימים, כגון קורסי התוכנה,  וגם כניסה לנושא של השלכות בינה מלאכותית על מקצועות שונים; הכשרת הבוגרים להיות סוכני שינוי להחדרת בינה מלאכותית לארגונים.  נושא זה יועמק בשנים הקרובות.  

5.     חילופי אוכלוסיות:  התוכנית המקורית הייתה תוכנית ערב, מרבית הסטודנטים בה היו אנשים עובדים שחלקם תר אחרי  תואר אקדמי בהשקעה מזערית.    המעבר לתוכנית יום הביא אוכלוסייה צעירה יותר, אשר המוטיבציה שלה הוא לרכוש מקצוע,  וגם גדולה יותר מבחינה מספרית.   יש עדיין מספר סטודנטים שעובדים במשרה מלאה ומתמרנים.

6.     העלאת הרמה בתוכנית הלימודים סייעה לסטודנטים להתקבל לעבודה בתעשיית הטכנולוגיה העילית בישראל, כולל בוגרים שהגיעו לתפקידי ניהול, הן בחברות טכנולוגיה עילית – כגון: NVIDIA, אלביט, רפא"ל ועוד;  הן בבתי תוכנה – כגון: נס, מטריקס ועוד; והן ביחידות מחשב של ארגונים כגון: הבנק הבינלאומי, שמיר אופטיקה, המרכז הרפואי זיו, וגם יחידת המיחשוב שלנו במכללה האקדמית צפת ועוד

7.     בסיס לתארים מתקדמים: כמו כן התקבלו מספר גדל והולך של בוגרים לתואר שני בעיקר במערכות מידע או במנהל עסקים במוסדות אקדמיים כמו: הטכניון, אוניברסיטת חיפה, האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת אריאל,  מכללת אפקה, מכללת נתניה, הקריה האקדמית אונו ועוד.

8.     סימול ה : BSc ממש  ב- "דקה התשעים" לפני סיום התפקיד,  מאמץ של מספר שנים שנענה בגרירת רגליים  מצד המל"ג הסתיים בהצלחה,  סימול התואר שונה מ    BA לBSc . חבל שהוערמו קשיים שלא בצדק, אבל סוף טוב הכול טוב, חבל גם שלא הצלחנו לתת את הסימול גם לבוגרים ממחזורים קודמים, אבל החל מן הבוגרים שיסיימו השנה – זה יהיה סימול התואר.

 

להישגים אלו שותפים רבים.  בראש ובראשונה יועצת החוג עד לא מזמן רולה זכנון, שסייעה לי לנווט במבוכי המכללה, ושהאינטואיציה שלה שימשה לי  כמצפן.  סגל המרצים של החוג, שעבר תהליך של התחדשות  תוך כדי תנועה.  כל חברי הסגל הבכיר: פרופ' מאלכ יוסף, פרופ' איתן הדר, ד"ר בועז מילר, ד"ר דלית לוי וד"ר אלינור איתם  נרתמו למהלך,  יצאו לעיתים מאזור הנוחות שלהם, בנו קורסים חדשים, ושדרגו קורסים קיימים מבחינת היקף ורמת הלימודים. גם מרצים נוספים השתתפו בתהליך, חלקם ותיקים ממני בחוג כגון שלמה אסרף ודרור בן-עמי,   וחלקם מרצים במקומות אחרים שגויסו כדי לפתח קורסים חדשים, למשל: הדס גניס שבנתה קורסים בנושא של הקניית כישורים, ד"ר שי צבאן שבנה קורס בנושא של מודלים עסקיים, ד"ר לואי עבדאללה שבנה קורסי עומק בתחום הבינה המלאכותית,  וגם ד"ר איאד סולימאן וד"ר עדנאן אגבריה שבנו קורסים מתקדמים בתחומי הטכנולוגיה.  גיא פרי בנוסף להוראה גם פועל כמרכז אקדמי לתוכנית ההתמחות.   בין המרצים במקומות אחרים יש לציין במיוחד את ד"ר עדי פוקס ששימש כפרויקטור לבניית התוכנית למערכות מידע רפואיות,  וגם סייע בשדרוג פרויקט הגמר. בנוסף .   מספר מרצים ממקצועות הבריאות הצטרפו לסגל ההוראה שלנו, ואפשרו  למסלול במערכות מידע רפואיות לקרום עור וגידים:  פרופ' יזהר בן-שלמה, ד"ר הדס אופק, ד"ר אמירה דאהר, ד"ר ראמי גאריפאת, וד"ר רון גולן, ולאחרונה הצטרפה גם ד"ר שרון זלוטניק שמלמדת את הקורס הבסיסי בטכנולוגיות בריאות דיגיטלית. 

 ציינתי כבר את נשיא המכללה לשעבר, פרופ' אהרן קלרמן, שתמיכתו העקבית והנמרצת אפשרה את כל זאת,  וגם הנשיא שהחליף אותו פרופ' יחזקאל טלר שסייע בגיבוש התפקיד הבא שלי שאפרט בהמשך..   סגן הנשיא לעניינים אקדמיים פרופ' רביע ח'לאילה תרם רבות בעצות והכוונה לבניית תוכנית הלימודים, וגם פרופ' מוחמד ותד שמילא את מקומו לשנה סייע בקידומם של  מספר יוזמות.  המנכ"לים שלומי בן-נון ויהודה עוז הגדילו לנו בהדרגה את משאבי ההוראה.   במיוחד אציין גם את  המזכיר  האקדמי ד"ר פליקס קפלן שניווט אותנו במסעות הסיזיפיים לפרקים מול מל"ג.   במשך השנים יזמתי והובלתי מהלכים נוספים ברמת המכללה כגון:  הערוץ הדיגיטלי של המכללה שסיים שנה חמישית של שידורי הסכתים, ותוכנית המצוינות המכללתית.

 

 

כמובן שלא פסו האתגרים,  אבל הגיע הזמן להעביר את השרביט למישהו אחר.  אני שמח גם שיכולתי להמליץ על מחליף מתוך החוג,  ולא לחפש אדם חיצוני, לדעתי בשלב זה במחזור החיים של החוג,  זה יותר בריא להתפתחות של החוג.   יחליף אותי ד"ר בועז מילר, שיש לו ניסיון בתעשייה, ופרספקטיבה מקצועית רחבה.

 

 

 

 

 

 

ומה היעד הבא? 

 

הנושא המדובר ביותר היום הוא כיצד ליישם את השפעת הבינה המלאכותית על החיים, על העבודה המקצועית במקצועות השונים, ובנגזרת מה השינויים בתוכניות ההכשרה האקדמיות בנושא זה.   בתחום הטכנולוגיה העילית – חלק ניכר מן התכנות היום יכול כבר נוצר על ידי כלי בינה מלאכותית,  ואנשי מערכות מידע משנים את הדגש בתפקידם, גם בתחומים אחרים יש השפעה ניכרת,  לא מזמן חברת IBM שבה עבדתי שנים רבות הודיעה שהיא מפטרת את מרבית אנשי משאבי האנוש בחברה, כי יש לה מערכת מבוססת בינה מלאכותית שמסוגלת לבצע  94%  מפעולות משאבי האנוש, אלו רק שתי דוגמאות לתחומים הרבים שעליהם לחשב מסלול מחדש, וגם יש לכך משמעות בנושא ההכשרה המקצועית הנדרשת.

הכוונה שלי היא להתמקד בנושאים אלו. אני מתכוון להישאר בשלב זה במכללה האקדמית צפת ומשם להוביל הקמת מיזם שיהיה שותפות של מספר מכללות שיקיימו מחקרים יישומיים בשלל נושאים וייתנו המלצות הן לשוק העבודה כיצד באופן מיטבי להשתמש בבינה מלאכותית לטובת מקצוע מסוים, וכמובן גם כיצד זה צריך להשפיע על תוכנית הלימודים באותו מקצוע. הנושא יוצג לכל נשיאי המכללות הציבוריות בחסותו של ראש ור"ם הנכנס, פרופ' נסים בן-דוד,  ונראה מה תהיה מידת התמיכה בשותפות זו.

  במקביל גם אוביל שתי פעילויות בתוך המכללה:  האחד,  לעבוד עם מספר חוגים שנבחרו לתוכנית אקדמיה 360 לעמוד בהתחייבויות של שיתוף AI בקורסים נבחרים,  פעילות זו היא בהנחיית סנל"א.

בפעילות השנייה אתמקד בשני קורסים אקדמיים שאני אחראי עליהם על נושא השפעות של בינה מלאכותית על שוק העבודה.  האחד- סדנא ליזמות וחדשנות שהיא קורס חובה בשנה א' לסטודנטים במערכות מידע, וקורס בחירה כלל מכללתי. במסגרת הסדנא שאותה אני מעביר בשותפות עם ד"ר אלינור איתם, יתכננו הסטודנטים מיזמים שתפקידם לעסוק בהכשרה מקצועית של עובדים בתחומים שונים לעבודה בעידן הבינה המלאכותי; הקורס השני הוא סמינריון בטכנולוגיות מידע שניתן   לסטודנטים של שנה ב'  בחוג למערכות מידע. הסטודנטים יבצעו עבודות חקר בנושא שילוב בינה מלאכותית בתחום שונים, בעזרת מומחי תוכן מתוך המכללה או מחוצה לה.    שני הקורסים הם כלים שלובים, הסטודנטים בסמינריון ינחו את הסטודנטים בסדנא.  בפעילויות אלו יוזמנו להשתתף גם סטודנטים וחברי סגל מרחבי המכללה. 

  כמו כל מיזם שתלוי בשיתוף פעולה של גורמים רבים,   המיזם  יכול להצליח או להיכשל. כרגע התחייבתי לעבוד על כיוון זה במשך שנה אחת להרצה,   ובמהלכה נעריך את הישימות ופוטנציאל ההצלחה בהמשך.      

 

אם נחזור לשירה של נעמי שמר,  יש איזה קסם בלהתחיל מבראשית, עשיתי זאת כבר מספר פעמים בחיי,  יש חששות, יש צורך לצאת מאזור הנוחות,  אבל תמיד עם שיר חדש בלב. 

 

 

 

פגישה מן האגדות - פרק ראשון בספר: קולות בין עולמות

פרק 1: פגישה מן האגדות

פרק ראשון בספר המתרקם:  קולות בין עולמות,  חלק ראשון: הזדמנות שנייה 

 

14.2.2007  עולם בטא.

קשה לי להאמין שברק של העתיד היה מוכן לגלות את הסודות הכי כמוסים שלי,, שהם בעצם הסודות הכי כמוסים שלו,  אולי בגיל מתקדם הפרספקטיבה היא אחרת

-        ברק.

-         

ברק מספר:

אני נפגש עם חברתי רעות, שנינו משרתים בצבא, ונמצאים בבית בחופשת סוף שבוע.   רעות מגיעה הפעם עם פנים מאד רציניות ומתוחות ואומרת:

"ברק שלי,  אני הולכת להגיד לך משהו שיישמע הזוי לחלוטין, אבל בבקשה, סמוך עליי שאני יודעת מה אני אומרת".

אני מסתכל ברעות במבט מופתע, וחושב שרעות היא נערה מאד רצינית, ודברים הזויים הם  בכלל לא הסגנון שלה, ואומר  "על מה בדיוק את מדברת?".

רעות אומרת:  "יש לי מסר בשבילך מרעות וברק של העתיד".

אני פוקח עיניי לרווחה בתימהון,  ורעות ממשיכה:

"המסר הוא, שבעוד ארבעה חודשים אנחנו עומדים להיפרד בגלל שטות, לגבי שנינו זו תהיה ההחלטה הגרועה  ביותר שנקבל במהלך חיינו, יש לנו עכשיו הזדמנות שנייה לתקן את זה".

"רגע, רעות, עצרי רגע" אני אומר "את אומרת שרעות וברק של העתיד נסעו בזמן כדי להגיד לנו את זה, אבל אם הם נסעו בזמן, סימן  שהם כבר עשו את הטעות הזאת, ואי אפשר לתקן אותה,  זה הרי פרדוקס ידוע". 

"לא ברק,  עדיין לא מצאו דרך לחזור בזמן,  ההסבר הוא שונה.   העולם התפצל לעולם מקביל,  כאשר העולם החדש מתחיל בדיוק בנקודה שהעולם הישן נמצא לפני 42 שנה אבל יכול להתפתח אחרת. אנחנו נמצאים עכשיו בעולם החדש, עולם   שהתפצל לפני שלושה ימים .   נקרא לו עולם בטא,  ברק  ורעות שנשארו על עולם אלפא הם עכשיו בשנת 2049,  42 שנה מעכשיו, והם אלו שהעבירו לי את ההודעה".

"רעות, הראשון  באפריל טרם הגיע , מהיכן לקחת את הסיפור הזה,  חלמת?  התחלת להזות הזיות?".

"ברק שלי,  ידעתי שלא תאמין, אז יש לי הוכחה.  לא סיפרת לי מעולם שעד גיל  שמונה ישנת עם דובי  שקראו לו יומבו, האם זה נכון?".

"זה נכון, אבל אולי ההורים שלי סיפרו לך?".

"אז אין לי ברירה אלא להשתמש בתותחים הכבדים"

(רעות מספרת לי סיפור שאני מעדיף לשמור בפרטיות, אבל אותו רק אני יודע).   "  מאיפה את יודעת את זה?"  אני מאבד את שלוותי.

"ברק של העתיד אמר שאם לא תאמין לי    אז עלי להשתמש  בסיפור הזה, וליתר בטחון יש לי עוד סיפור שרק אתה יודע ".

ואז מספרת לי עוד סיפור, שגורם לי לספוק כפיי בייאוש.

"לא ייאמן, אלו דברים שלא סיפרתי לאף אחד אף פעם, את דיברת עם ברק של העתיד?".

"לא,  רעות של העתיד מצאה דרך לתקשר איתי,  וגם להעביר לי את כל מה שהיא יודעת באמצעות טכנולוגיה עתידית שאני לא כל כך מבינה".

"וכל זה כי את חוששת שאנחנו ניפרד?  רעות, אין לי כל כוונה להיפרד ממך".

"לפעמים דברים קורים בלי שהתכוונו אליהם,   העבירו לנו מסר מאד חזק שיש לנו הזדמנות לחיות, בעולם הזה שבו אנחנו נמצאים, חיים יותר טובים, מאשר ברק ורעות בעולם אלפא". 

"אני צריך לעכל את מה שאמרת, ואני גם צריך לעכל את זה שאת יודעת את מה שסיפרת לי בשני הסיפורים האלו,  זה לא בדיוק דברים שהתכוונתי לספר לך". 

"ברק שלי,  ככל שאני יודעת עלייך יותר, אני מרגישה יותר ויותר שאנחנו נפשות תאומות, ושהרעיון להיפרד ממך הוא פשוט בלתי נתפש".

 

  

הרעות עוטפת

 

הרעות עוטפת

 

 מחווה לשיר "ימים עברו" שיר מימי הילדות  

הָרֵעוּת עוֹטֶפֶת

בְּעֵת מָגוֹר וּבְעֵת מָצוֹק

הָרֵעוּת לוֹטֶפֶת

כַּאֲשֶׁר הַמָּזוֹר נִרְאֶה רָחוֹק

 

הָרֵעוּת יָד מוֹשִׁיטָה

כַּאֲשֶׁר שׁוֹלֶטֶת הַבְּדִידוּת

הָרֵעוּת הִיא הֲסָטָה

אֶל חֵיק הָעֲמִידוּת

 

וְגַם כַּאֲשֶׁר גָּזָה כָּל מַשְׁמָעוּת

לְפֶתַע מַעְפִּילָה וְעוֹטֶפֶת  הָרֵעוּת

על אוכל חריף

 

אכן מחקרים מראים שאוכל חריף תורם לבריאות - אבל הלשון שלי לא עומדת בכך 

לפני מספר שנים העברתי סמינריון על צורות שונות של יזמות, אחד הסטודנטים אמר לי שסבתא שלו היא יזמית, מאחר וכשנוכחה שאנשים אוהבים את האוכל שהיא מבשלת, החלה למכור בתשלום את תבשיליה.   אמרתי לו  "לשיעור הבא תביא דגימה לטעום", הביט בי הסטודנט בשמץ התנשאות ואמר:  "לא כדאי לך, סבתא שלי מבשלת אוכל חריף, הלשון האשכנזית שלך לא תעמוד בזה".  ואכן, יש האומרים שאוכל חריף תורם לאריכות ימים, אבל הלשון שלי אכן אינה סובלת אוכל חריף.     בספרי "שלושה מצבים לביט" ישנם שני קטעים שמתייחסים לאוכל חריף, אביא אותם כלשונם.

מומבאי, הודו (2014)

ביקורי היחיד בהודו היה לצורך השתתפות בכינוס מדעי ב־IIT BOMBAY, המכון הטכנולוגי של מומבאי. הגעתי כמה ימים לפני הכינוס כדי לטייל קצת בעיר. אחד מעמיתיי שהשתכן איתי באותו המלון הזמין אותי להצטרף אליו לארוחת צהריים בביתו של חברו הטוב, יושב ראש הכינוס, שהיה אז פרופסור באותו מכון. אשתו אירחה אותנו וסיפרה סיפורים על חייה. אני אכלתי רק את האוכל הצמחוני ולא נגעתי בבשר. לאחר הארוחה שאלה אותי אם תמיד הייתי צמחוני. עניתי שאינני צמחוני, אבל בהודו אני נמנע מלאכול בשר כי טעמו של הבשר פיקנטי מדי לטעמי.

"אבל הכנתי לכם במיוחד בשר לא חריף," ענתה.

 "הניסיון הוכיח לי שבהודו 'בשר לא חריף' הוא בגדר אוקסימורון."

את התצלום הזה צילמתי באמצע הקמפוס של  אחת מאוניברסיטאות העילית של הודו 
IIT BOMBAY 

וקטע נוסף מן הספר: 

פתח תקווה, ישראל (1975)

כשהייתי בקורס תכנות בממר"ם, הזמין אותי אחד מחבריי לקורס, ציון מדמון, לבקר בביתו שבפתח תקווה. הוא היה ממוצא תימני ובן לשבט גדול שהתגורר בבית פרטי ולו חצר גדולה. כשהגיע זמן ארוחת הערב, הוא שאל אותי עם אי פעם אכלתי סחוג.

האמת היא שלא הכרתי את המאכל הזה, ולכן עניתי בשלילה. שמתי לב שכל בני המשפחה מתאספים, אבל לא חשדתי בדבר. ציון לקח כף גדולה, גדש עליה בנדיבות מחית ירוקה שהוציא מצנצנת וביקש שאטעם.

טעמתי.

כמויות המים האדירות ששתיתי לקול צחוקם של בני המשפחה לא יכלו לכבות את הבערה בלשון.

 

תגובה: ציון מדמון, חבר מקורס תכנות

עפר היה תמיד טיפוס חקרן וזורם, וגם חבר נהדר! ברור היה שמאכלים תימניים בכלל ופיקנטיים בפרט לא היו חלק מהתפריט שלו. לא סביר בעיניי שרציתי להרוג את עפר עם כף גדושה בסחוג של אימא שלי, שהיה קשוח מאוד גם לחיכם של בני העדה. הגיוני יותר שהתעללתי בו בהתחשבות עם כף גדושה של "חילבה", שהייתה מוכרת פחות ומעודנת יותר.

 

אין לי מושג מה ציון נתן לי, אבל זה היה הדבר הכי חריף שאכלתי מעודי.

 

 

זה אכן היה חריף אש - הלשון שלי בערה זמן רב 

 

 

  

 

 

 

 

 

  

  

זיכרונות מבית הספר אחוזה - זיכרון יוסף

זיכרונות מבית הספר  אחוזה – זיכרון יוסף

 

ככה נראית חזית בית הספר היום  - מבט משדרות סיני  

לאחרונה עברתי ליד בית הספר אחוזה -זיכרון יוסף שבו ביליתי את שלושת שנות הלימוד הראשונות שלי.  אחד מבתי הספר הוותיקים שבחיפה, שנוסד ב- 1927,  וקיים עד היום כבית הספר היסודי שמשרת את ילדי אחוזה ורמת אשכול אשר מעדיפים שילדיהם ילמדו בבית ספר מרוחק, ואינם רוצים בית ספר בשכונה.   למדתי בבית הספר הזה בכיתות א' ג' וד'.   בכיתה ב' למדתי חודש אחד, ואז הוקפצתי לכיתה ג'.    לאחר כיתה ד'  אימא שלי החליטה למלט אותי  ממורה שהתנכלה לי ומצאתי את עצמי בבית הספר הריאלי.   

כאן אספר סיפור קצר מכל אחת מהכיתות.

כיתה א1 – המחנכת:  עדינה וינטר

 

תמונה של כיתה א'  עם המורה עדינה וינטר. אני מזהה כמה מן התלמידים אבל לא את כולם
הואיל וקפצתי כיתה, לא היה לי קשר איתם בהמשך השנים 

ובגיל שש וחודשיים עליתי לכיתה א' בבית הספר אחוזה (שכיום נקרא "זכרון יוסף").

חלק מהילדים היו מוכרים לי מגן החובה,  בהסתכלות בתמונה הצלחתי לשחזר כמה מהשמות, אבל לא את כולם.   המורה שנמצאת במרכז התמונה היא עדינה וינטר, האדם שהשפיע עלי הכי הרבה בעשור הראשון בחיי.   אימא שלי ניסתה להסביר למורה בתחילת השנה שאני יודע לקרוא (היא לא אמרה לי שאני גם יודע את לוח הכפל ועוד כמה דברים).   המורה אמרה לה שהרבה ילדים יודעים קצת לקרוא ולא ממש התייחסה לכך,  הואיל והייתי שקט וביישן, לקח למורה זמן מה לתהות על קנקני.

 

   הואיל ולא היה מספיק מקום פיזי לכל הכיתות, החליטו דווקא את אחת מכיתות אלף (הכיתה שלנו) לשלוח ללמוד מחוץ לבית הספר,  במקום שבו עומד היום בית הכנסת הקונסרבטיבי של קהילת מוריה בחיפה, מרחק של כמה דקות הליכה מבית הספר, כדי להגיע לבית הספר צריך היה לחצות את הכביש בשדרות סיני, אבל זה לא היה רחוב סואן.  באותה תקופה לא היו טלפונים ניידים, והמורה הייתה מתקשרת עם המזכירות בשיטת השליחים.  מידי פעם הייתה שולחת את אחד הילדים עם פתק ממנה אל המזכירה,  ואמרה לו לחכות עד שהמזכירה תשחרר אותו.   המזכירה הייתה משיבה בפתק משלה, וגם נותנת לאותו ילד הודעות אחרות שהצטברו למורה, הכול בתוך מעטפה.

 

הוצאתי מ GOOGLE MAPS  את מסלול ההליכה בין המקום שלמדנו
מסומן בתור  Moriah Congregation  ובין בית הספר 

  מניח שהיום לא היו שולחים ילדים בכיתה אלף לשוטט לבד ועוד לחצות כביש, אבל אז הילדים כנראה היו יותר עצמאיים.    יום אחד נתנה לי המורה מעטפה ואמרה לי לתת למזכירה.  זו לא הייתה הפעם הראשונה שנשלחתי, לכן לא ייחסתי לכך כל חשיבות.  אלא שהפעם המזכירה קראה את הפתק ואמרה לי לחכות כמה דקות, כי המנהל רוצה לדבר איתי.  חיכיתי בתימהון, ואז נכנסתי למשרדו של המנהל, משה מלמד  (בשנה האחרונה שלו כמנהל לפני שקודם להיות מפקח).  בדיעבד הבנתי שהמנהל עשה לי בחינה פסיכוטכנית חובבנית,  היה לו ספר כלשהו שמתוכו שאל אותי שאלות ברמה של: מה המספר הבא בסדרה, והשלמת צורות.     לאחר מכן שלח אותי חזרה לכיתה.   ביום ההורים המורה אמרה לאימא שלי שלדעתה אין לי מה לחפש בכיתה אלף והיא המליצה להקפיץ אותי כיתה,  אך התברר שהמערכת עובדת לאט. הקפצת כיתה הצריכה אבחון במחלקה הפסיכולוגית של עיריית חיפה, והמועד שנקבע לי נדחה פעמיים,  ובינתיים שנת הלימודים הגיעה לסיומה, ומועד הפגישה נקבע לתחילת שנת הלימודים הבאה. 

כיתה ב1 – המורה :שרה פורגס 

 

 בשנת הלימודים השנייה, החליטו לפזר את הכיתה שלנו בין שתי הכיתות המקבילות, ולהפוך את שלוש כיתות א' לשתי כיתות ב'. שתי המורות של הכיתות המקבילות נשארו ללמד את הכיתות בכיתה ב', ואת הכיתה שלנו פיזרו לשני חצאים, אחד בכל כיתה. 

 

 בשבוע הראשון ללימודים התקיימה הפגישה שלי במחלקה הפסיכולוגית של העירייה.  נסעתי עם אימא שלי, שהשאירה אותי שם במשך מספר שעות.  אינני זוכר דבר,  נראה שהיו לי אוסף של מבחנים, וגם שיחה עם פסיכולוגית, אבל איני זוכר פרטים.   חזרתי למחרת ללימודים בכיתה ב',  וחיכיתי להחלטות.   מנהל בית הספר באותה שנה היה אברהם מושל,  והוא קיבל את התוצאות, והחליט להקפיץ אותי לכיתה ג'. כך שבכיתה ב' למדתי רק מספר שבועות ופסחתי על לימוד ספר "בראשית". 

כיתה ג1 – המחנכת:  עדינה וינטר

זה התצלום היחיד שמצאתי מכיתה ג'.   אני חושב שזה היה ב- "סדר פסח" שעשינו בכיתה. 
אני עומד וקורא מתוך ההגדה (?).   מאחורי יושבת המחנכת עדינה וינטר, לצדי כשראשו מוסתר על
ידי ראשי - המנהל אברהם מושל.    

הואיל ופיזרו את כיתה א' שלמדתי בה, העלו את המחנכת עדינה וינטר ללמד את כיתה ג', כך שבאופן טבעי החליטו לשבץ אותי בכיתה שאותה היא חינכה.  זה היה מספר שבועות לאחר תחילת שנת הלימודים, היא הציגה אותי לכיתה ואמרה שאני סיימתי את הלימודים בכיתה ב' (מה שלא היה נכון), ועברתי לכאן. שאלה אותי אם יש מישהו מהילדים שאני מכיר.  אמרתי לה שיש כאן שני שכנים שלי: אלון עמית, ושי כהן.  שי לקח אותי תחת חסותו והפכנו לחברים טובים.  אפילו הוזמנתי לאירועים משפחתיים אצלו. גם בכיתה ג' הייתי אחד משני התלמידים הטובים בכיתה.    מכיתה ג' אספר את האנקדוטה הבאה על לבושו של משורר.

מתי התחלתי לחרוז חרוזים?

 כנראה בכיתה ג' בבית הספר "אחוזה" (היום – "זיכרון יוסף") בחיפה. בהמרצתה של המורה עדינה וינטר פרסמתי שירים בחרוזים בעיתון בית הספר  

על מה כתבתי?

אינני זוכר בדיוק, וגם לא נשתמרו כתבים מאז. זכור לי במעומעם שכתבתי פעם על תפוזים, פעם על מחזור המים בטבע ופעם על אוסף הבולים – לא נושאים מרתקים במיוחד.

יום אחד הכריזה המורה על ערב בהשתתפות ההורים שבו כל ילד ישחק בעל מקצוע ויקרא טקסט שהמורה כתבה על אותו מקצוע. אמרה גם שכל אחד צריך להתלבש בבגדים שמתאימים לבעל המקצוע. רוב בעלי המקצוע התחרזו זה עם זה: ספר, סנדלר, נגר, איכר... כשחילקה תפקידים הודיעה לי שבעל המקצוע שנבחר בשבילי הוא משורר.

הואיל ומעולם לא ראיתי משורר, לא היה לי שמץ מושג כיצד מתלבש משורר. פניתי לסמכות העליונה, האיש שבעיניי יודע הכול – אבא שלי. איני יודע כמה משוררים פגש אבא שלי בחייו, ואם אני צריך לנחש כנראה גם לו לא היה מושג איך נראה משורר. אבל בלי להתבלבל הוא אמר לי בביטחון, "משורר עונב עניבת פרפר."

בלי שיהוי ניגש אבי אל אוסף העניבות שלו. יש לציין שאבי היה חובב עניבות. הן היו חלק בלתי נפרד מבגדי השבת שלו, והוא ענב אותן בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו, אפילו בארצנו שלא נוהגים בה בלבוש רשמי. אבא חיפש באוסף העניבות שלו, מצא עניבת פרפר צבעונית שהירוק בלט בה והכריז, "זו עניבה של משורר."

וזו עניבת הפרפר - היא שמורה אצלי עד היום בקופסת המזכרות המיוחדות 

וכך הופעתי באירוע, עונב את עניבת הפרפר הירוקה, וחשתי משורר מדופלם.

ביום שאבא שלי נפטר, אחרי שסיימתי לאסוף את חפציו מבית החולים ולסדר את כל הניירת, הגעתי לבית הוריי. הלכתי היישר אל ארון הבגדים שלו, אספתי בשקית את העניבות שלו ולקחתי אותן אליי.

  כיתה ד1:  המחנכת: שמה לא יצוין

בכיתה ד' הגיעה אלינו מחנכת שהגיעה הישר מן ההתיישבות העובדת (כפר יהושע)

 והייתה בהשקפת העולם שלה שמאלה מן השמאל.   היא לימדה אותנו לשיר את

 האינטרציונל, ובאחד במאי את השיר ,"בעמק בהר  בגבע וגיא מריע ושר האחד במאי" .

 

לא כלום אתמול  - מחר הכול,  מילים הלקוחות
מתוך האינטרנציונל.  אני עדיין זוכר אנשים שהלכו להפגנות האחד במאי. 

אינני מזכיר את שמה כי אני נאמן לעיקרון שלא להזכיר שמות של מי שאין לי מילה אחת טובה לומר עליו. המורה הנ"ל  התנגדה לקפיצת כיתות שלדעתה סותר את הערך של "כולם שווים" וקנטרה אותי בכל הזדמנות על כך, אימא שלי התעמתה איתה בנושא, אך העלתה חרס בידה.  הואיל והיא הייתה אמורה להמשיך עם הכיתה, אימא שלי החליטה להוציא אותי משם, וכך מצאתי את עצמי בכיתה ה' בריאלי.     האנקדוטה מאותה שנה קשורה בגבר היחיד שלימד אותנו,   בנוסף למספר נשים (מלבד המחנכת עלומת השם, שרה מרמרי לימדה אותנו חשבון וחקלאות, חיה מלמד לימדה אותנו ציור ומלאכה, ולהתעמלות הייתה מורה ששמה כמדומני היה נורית פנקס).   המורה למוזיקה  היה אליהו גמליאל , שהיה היה מורה מאד אהוד.   יש שירים שכולם חושבים שהלחן הוא עממי, או נכתב לפני שנים רבות, ומתברר שהמורה אליהו גמליאל כתב את אחד הלחנים הללו, לשיר "ארץ זבת חלב ודבש".   וכולנו התגאינו שיש לנו מורה מפורסם. 

 

אליהו גמליאל היה חלילן בתזמורת כלשהיא. תמונה זו צולמה שנים רבות אחרי שלימד אותנו,
בצעירותו היה לו שיער שחור מתולתל. 

 

  הוא לימד אותנו שירים רבים.  יום אחד לימד אותנו את השיר "סתיו מאפיל", הוא אמר שזה שיר עממי, שאין יודעים מי כתב את המילים ואת המנגינה.   אני קלטתי מנגינות מהר, וכשחזרתי הביתה שרתי את השיר הזה.  אימא שלי שאלה אותי מאיפה למדתי את השיר,  אמרתי לה שלמדתי אותו בבית הספר, שאלה אותי אם אני יודע מה המקור של השיר, אמרתי לה שהמורה אמר לנו שזה שיר עממי.  אימא שלי צחקה ואמרה לי שלפי המילים ששרתי זה תרגום ממש מדויק של שיר רוסי שנכתב על ידי המשורר הרוסי נייקראסוב, והתחילה לדקלם לי אותו ברוסית.  בשיעור הבא עדכנתי את המורה בתגלית על מקור השיר, והוא רשם לפניו.  לימים מצאתי ביוטיוב הקלטה של השיר בעברית לצד המקור הרוסי.

כאמור, עברתי לאחרונה על יד בית הספר שנותר באותו המקום.  התלמידים נשארו באותו גיל.