הרעות עוטפת

 

הרעות עוטפת

 

 מחווה לשיר "ימים עברו" שיר מימי הילדות  

הָרֵעוּת עוֹטֶפֶת

בְּעֵת מָגוֹר וּבְעֵת מָצוֹק

הָרֵעוּת לוֹטֶפֶת

כַּאֲשֶׁר הַמָּזוֹר נִרְאֶה רָחוֹק

 

הָרֵעוּת יָד מוֹשִׁיטָה

כַּאֲשֶׁר שׁוֹלֶטֶת הַבְּדִידוּת

הָרֵעוּת הִיא הֲסָטָה

אֶל חֵיק הָעֲמִידוּת

 

וְגַם כַּאֲשֶׁר גָּזָה כָּל מַשְׁמָעוּת

לְפֶתַע מַעְפִּילָה וְעוֹטֶפֶת  הָרֵעוּת

על אוכל חריף

 

אכן מחקרים מראים שאוכל חריף תורם לבריאות - אבל הלשון שלי לא עומדת בכך 

לפני מספר שנים העברתי סמינריון על צורות שונות של יזמות, אחד הסטודנטים אמר לי שסבתא שלו היא יזמית, מאחר וכשנוכחה שאנשים אוהבים את האוכל שהיא מבשלת, החלה למכור בתשלום את תבשיליה.   אמרתי לו  "לשיעור הבא תביא דגימה לטעום", הביט בי הסטודנט בשמץ התנשאות ואמר:  "לא כדאי לך, סבתא שלי מבשלת אוכל חריף, הלשון האשכנזית שלך לא תעמוד בזה".  ואכן, יש האומרים שאוכל חריף תורם לאריכות ימים, אבל הלשון שלי אכן אינה סובלת אוכל חריף.     בספרי "שלושה מצבים לביט" ישנם שני קטעים שמתייחסים לאוכל חריף, אביא אותם כלשונם.

מומבאי, הודו (2014)

ביקורי היחיד בהודו היה לצורך השתתפות בכינוס מדעי ב־IIT BOMBAY, המכון הטכנולוגי של מומבאי. הגעתי כמה ימים לפני הכינוס כדי לטייל קצת בעיר. אחד מעמיתיי שהשתכן איתי באותו המלון הזמין אותי להצטרף אליו לארוחת צהריים בביתו של חברו הטוב, יושב ראש הכינוס, שהיה אז פרופסור באותו מכון. אשתו אירחה אותנו וסיפרה סיפורים על חייה. אני אכלתי רק את האוכל הצמחוני ולא נגעתי בבשר. לאחר הארוחה שאלה אותי אם תמיד הייתי צמחוני. עניתי שאינני צמחוני, אבל בהודו אני נמנע מלאכול בשר כי טעמו של הבשר פיקנטי מדי לטעמי.

"אבל הכנתי לכם במיוחד בשר לא חריף," ענתה.

 "הניסיון הוכיח לי שבהודו 'בשר לא חריף' הוא בגדר אוקסימורון."

את התצלום הזה צילמתי באמצע הקמפוס של  אחת מאוניברסיטאות העילית של הודו 
IIT BOMBAY 

וקטע נוסף מן הספר: 

פתח תקווה, ישראל (1975)

כשהייתי בקורס תכנות בממר"ם, הזמין אותי אחד מחבריי לקורס, ציון מדמון, לבקר בביתו שבפתח תקווה. הוא היה ממוצא תימני ובן לשבט גדול שהתגורר בבית פרטי ולו חצר גדולה. כשהגיע זמן ארוחת הערב, הוא שאל אותי עם אי פעם אכלתי סחוג.

האמת היא שלא הכרתי את המאכל הזה, ולכן עניתי בשלילה. שמתי לב שכל בני המשפחה מתאספים, אבל לא חשדתי בדבר. ציון לקח כף גדולה, גדש עליה בנדיבות מחית ירוקה שהוציא מצנצנת וביקש שאטעם.

טעמתי.

כמויות המים האדירות ששתיתי לקול צחוקם של בני המשפחה לא יכלו לכבות את הבערה בלשון.

 

תגובה: ציון מדמון, חבר מקורס תכנות

עפר היה תמיד טיפוס חקרן וזורם, וגם חבר נהדר! ברור היה שמאכלים תימניים בכלל ופיקנטיים בפרט לא היו חלק מהתפריט שלו. לא סביר בעיניי שרציתי להרוג את עפר עם כף גדושה בסחוג של אימא שלי, שהיה קשוח מאוד גם לחיכם של בני העדה. הגיוני יותר שהתעללתי בו בהתחשבות עם כף גדושה של "חילבה", שהייתה מוכרת פחות ומעודנת יותר.

 

אין לי מושג מה ציון נתן לי, אבל זה היה הדבר הכי חריף שאכלתי מעודי.

 

 

זה אכן היה חריף אש - הלשון שלי בערה זמן רב 

 

 

  

 

 

 

 

 

  

  

זיכרונות מבית הספר אחוזה - זיכרון יוסף

זיכרונות מבית הספר  אחוזה – זיכרון יוסף

 

ככה נראית חזית בית הספר היום  - מבט משדרות סיני  

לאחרונה עברתי ליד בית הספר אחוזה -זיכרון יוסף שבו ביליתי את שלושת שנות הלימוד הראשונות שלי.  אחד מבתי הספר הוותיקים שבחיפה, שנוסד ב- 1927,  וקיים עד היום כבית הספר היסודי שמשרת את ילדי אחוזה ורמת אשכול אשר מעדיפים שילדיהם ילמדו בבית ספר מרוחק, ואינם רוצים בית ספר בשכונה.   למדתי בבית הספר הזה בכיתות א' ג' וד'.   בכיתה ב' למדתי חודש אחד, ואז הוקפצתי לכיתה ג'.    לאחר כיתה ד'  אימא שלי החליטה למלט אותי  ממורה שהתנכלה לי ומצאתי את עצמי בבית הספר הריאלי.   

כאן אספר סיפור קצר מכל אחת מהכיתות.

כיתה א1 – המחנכת:  עדינה וינטר

 

תמונה של כיתה א'  עם המורה עדינה וינטר. אני מזהה כמה מן התלמידים אבל לא את כולם
הואיל וקפצתי כיתה, לא היה לי קשר איתם בהמשך השנים 

ובגיל שש וחודשיים עליתי לכיתה א' בבית הספר אחוזה (שכיום נקרא "זכרון יוסף").

חלק מהילדים היו מוכרים לי מגן החובה,  בהסתכלות בתמונה הצלחתי לשחזר כמה מהשמות, אבל לא את כולם.   המורה שנמצאת במרכז התמונה היא עדינה וינטר, האדם שהשפיע עלי הכי הרבה בעשור הראשון בחיי.   אימא שלי ניסתה להסביר למורה בתחילת השנה שאני יודע לקרוא (היא לא אמרה לי שאני גם יודע את לוח הכפל ועוד כמה דברים).   המורה אמרה לה שהרבה ילדים יודעים קצת לקרוא ולא ממש התייחסה לכך,  הואיל והייתי שקט וביישן, לקח למורה זמן מה לתהות על קנקני.

 

   הואיל ולא היה מספיק מקום פיזי לכל הכיתות, החליטו דווקא את אחת מכיתות אלף (הכיתה שלנו) לשלוח ללמוד מחוץ לבית הספר,  במקום שבו עומד היום בית הכנסת הקונסרבטיבי של קהילת מוריה בחיפה, מרחק של כמה דקות הליכה מבית הספר, כדי להגיע לבית הספר צריך היה לחצות את הכביש בשדרות סיני, אבל זה לא היה רחוב סואן.  באותה תקופה לא היו טלפונים ניידים, והמורה הייתה מתקשרת עם המזכירות בשיטת השליחים.  מידי פעם הייתה שולחת את אחד הילדים עם פתק ממנה אל המזכירה,  ואמרה לו לחכות עד שהמזכירה תשחרר אותו.   המזכירה הייתה משיבה בפתק משלה, וגם נותנת לאותו ילד הודעות אחרות שהצטברו למורה, הכול בתוך מעטפה.

 

הוצאתי מ GOOGLE MAPS  את מסלול ההליכה בין המקום שלמדנו
מסומן בתור  Moriah Congregation  ובין בית הספר 

  מניח שהיום לא היו שולחים ילדים בכיתה אלף לשוטט לבד ועוד לחצות כביש, אבל אז הילדים כנראה היו יותר עצמאיים.    יום אחד נתנה לי המורה מעטפה ואמרה לי לתת למזכירה.  זו לא הייתה הפעם הראשונה שנשלחתי, לכן לא ייחסתי לכך כל חשיבות.  אלא שהפעם המזכירה קראה את הפתק ואמרה לי לחכות כמה דקות, כי המנהל רוצה לדבר איתי.  חיכיתי בתימהון, ואז נכנסתי למשרדו של המנהל, משה מלמד  (בשנה האחרונה שלו כמנהל לפני שקודם להיות מפקח).  בדיעבד הבנתי שהמנהל עשה לי בחינה פסיכוטכנית חובבנית,  היה לו ספר כלשהו שמתוכו שאל אותי שאלות ברמה של: מה המספר הבא בסדרה, והשלמת צורות.     לאחר מכן שלח אותי חזרה לכיתה.   ביום ההורים המורה אמרה לאימא שלי שלדעתה אין לי מה לחפש בכיתה אלף והיא המליצה להקפיץ אותי כיתה,  אך התברר שהמערכת עובדת לאט. הקפצת כיתה הצריכה אבחון במחלקה הפסיכולוגית של עיריית חיפה, והמועד שנקבע לי נדחה פעמיים,  ובינתיים שנת הלימודים הגיעה לסיומה, ומועד הפגישה נקבע לתחילת שנת הלימודים הבאה. 

כיתה ב1 – המורה :שרה פורגס 

 

 בשנת הלימודים השנייה, החליטו לפזר את הכיתה שלנו בין שתי הכיתות המקבילות, ולהפוך את שלוש כיתות א' לשתי כיתות ב'. שתי המורות של הכיתות המקבילות נשארו ללמד את הכיתות בכיתה ב', ואת הכיתה שלנו פיזרו לשני חצאים, אחד בכל כיתה. 

 

 בשבוע הראשון ללימודים התקיימה הפגישה שלי במחלקה הפסיכולוגית של העירייה.  נסעתי עם אימא שלי, שהשאירה אותי שם במשך מספר שעות.  אינני זוכר דבר,  נראה שהיו לי אוסף של מבחנים, וגם שיחה עם פסיכולוגית, אבל איני זוכר פרטים.   חזרתי למחרת ללימודים בכיתה ב',  וחיכיתי להחלטות.   מנהל בית הספר באותה שנה היה אברהם מושל,  והוא קיבל את התוצאות, והחליט להקפיץ אותי לכיתה ג'. כך שבכיתה ב' למדתי רק מספר שבועות ופסחתי על לימוד ספר "בראשית". 

כיתה ג1 – המחנכת:  עדינה וינטר

זה התצלום היחיד שמצאתי מכיתה ג'.   אני חושב שזה היה ב- "סדר פסח" שעשינו בכיתה. 
אני עומד וקורא מתוך ההגדה (?).   מאחורי יושבת המחנכת עדינה וינטר, לצדי כשראשו מוסתר על
ידי ראשי - המנהל אברהם מושל.    

הואיל ופיזרו את כיתה א' שלמדתי בה, העלו את המחנכת עדינה וינטר ללמד את כיתה ג', כך שבאופן טבעי החליטו לשבץ אותי בכיתה שאותה היא חינכה.  זה היה מספר שבועות לאחר תחילת שנת הלימודים, היא הציגה אותי לכיתה ואמרה שאני סיימתי את הלימודים בכיתה ב' (מה שלא היה נכון), ועברתי לכאן. שאלה אותי אם יש מישהו מהילדים שאני מכיר.  אמרתי לה שיש כאן שני שכנים שלי: אלון עמית, ושי כהן.  שי לקח אותי תחת חסותו והפכנו לחברים טובים.  אפילו הוזמנתי לאירועים משפחתיים אצלו. גם בכיתה ג' הייתי אחד משני התלמידים הטובים בכיתה.    מכיתה ג' אספר את האנקדוטה הבאה על לבושו של משורר.

מתי התחלתי לחרוז חרוזים?

 כנראה בכיתה ג' בבית הספר "אחוזה" (היום – "זיכרון יוסף") בחיפה. בהמרצתה של המורה עדינה וינטר פרסמתי שירים בחרוזים בעיתון בית הספר  

על מה כתבתי?

אינני זוכר בדיוק, וגם לא נשתמרו כתבים מאז. זכור לי במעומעם שכתבתי פעם על תפוזים, פעם על מחזור המים בטבע ופעם על אוסף הבולים – לא נושאים מרתקים במיוחד.

יום אחד הכריזה המורה על ערב בהשתתפות ההורים שבו כל ילד ישחק בעל מקצוע ויקרא טקסט שהמורה כתבה על אותו מקצוע. אמרה גם שכל אחד צריך להתלבש בבגדים שמתאימים לבעל המקצוע. רוב בעלי המקצוע התחרזו זה עם זה: ספר, סנדלר, נגר, איכר... כשחילקה תפקידים הודיעה לי שבעל המקצוע שנבחר בשבילי הוא משורר.

הואיל ומעולם לא ראיתי משורר, לא היה לי שמץ מושג כיצד מתלבש משורר. פניתי לסמכות העליונה, האיש שבעיניי יודע הכול – אבא שלי. איני יודע כמה משוררים פגש אבא שלי בחייו, ואם אני צריך לנחש כנראה גם לו לא היה מושג איך נראה משורר. אבל בלי להתבלבל הוא אמר לי בביטחון, "משורר עונב עניבת פרפר."

בלי שיהוי ניגש אבי אל אוסף העניבות שלו. יש לציין שאבי היה חובב עניבות. הן היו חלק בלתי נפרד מבגדי השבת שלו, והוא ענב אותן בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו, אפילו בארצנו שלא נוהגים בה בלבוש רשמי. אבא חיפש באוסף העניבות שלו, מצא עניבת פרפר צבעונית שהירוק בלט בה והכריז, "זו עניבה של משורר."

וזו עניבת הפרפר - היא שמורה אצלי עד היום בקופסת המזכרות המיוחדות 

וכך הופעתי באירוע, עונב את עניבת הפרפר הירוקה, וחשתי משורר מדופלם.

ביום שאבא שלי נפטר, אחרי שסיימתי לאסוף את חפציו מבית החולים ולסדר את כל הניירת, הגעתי לבית הוריי. הלכתי היישר אל ארון הבגדים שלו, אספתי בשקית את העניבות שלו ולקחתי אותן אליי.

  כיתה ד1:  המחנכת: שמה לא יצוין

בכיתה ד' הגיעה אלינו מחנכת שהגיעה הישר מן ההתיישבות העובדת (כפר יהושע)

 והייתה בהשקפת העולם שלה שמאלה מן השמאל.   היא לימדה אותנו לשיר את

 האינטרציונל, ובאחד במאי את השיר ,"בעמק בהר  בגבע וגיא מריע ושר האחד במאי" .

 

לא כלום אתמול  - מחר הכול,  מילים הלקוחות
מתוך האינטרנציונל.  אני עדיין זוכר אנשים שהלכו להפגנות האחד במאי. 

אינני מזכיר את שמה כי אני נאמן לעיקרון שלא להזכיר שמות של מי שאין לי מילה אחת טובה לומר עליו. המורה הנ"ל  התנגדה לקפיצת כיתות שלדעתה סותר את הערך של "כולם שווים" וקנטרה אותי בכל הזדמנות על כך, אימא שלי התעמתה איתה בנושא, אך העלתה חרס בידה.  הואיל והיא הייתה אמורה להמשיך עם הכיתה, אימא שלי החליטה להוציא אותי משם, וכך מצאתי את עצמי בכיתה ה' בריאלי.     האנקדוטה מאותה שנה קשורה בגבר היחיד שלימד אותנו,   בנוסף למספר נשים (מלבד המחנכת עלומת השם, שרה מרמרי לימדה אותנו חשבון וחקלאות, חיה מלמד לימדה אותנו ציור ומלאכה, ולהתעמלות הייתה מורה ששמה כמדומני היה נורית פנקס).   המורה למוזיקה  היה אליהו גמליאל , שהיה היה מורה מאד אהוד.   יש שירים שכולם חושבים שהלחן הוא עממי, או נכתב לפני שנים רבות, ומתברר שהמורה אליהו גמליאל כתב את אחד הלחנים הללו, לשיר "ארץ זבת חלב ודבש".   וכולנו התגאינו שיש לנו מורה מפורסם. 

 

אליהו גמליאל היה חלילן בתזמורת כלשהיא. תמונה זו צולמה שנים רבות אחרי שלימד אותנו,
בצעירותו היה לו שיער שחור מתולתל. 

 

  הוא לימד אותנו שירים רבים.  יום אחד לימד אותנו את השיר "סתיו מאפיל", הוא אמר שזה שיר עממי, שאין יודעים מי כתב את המילים ואת המנגינה.   אני קלטתי מנגינות מהר, וכשחזרתי הביתה שרתי את השיר הזה.  אימא שלי שאלה אותי מאיפה למדתי את השיר,  אמרתי לה שלמדתי אותו בבית הספר, שאלה אותי אם אני יודע מה המקור של השיר, אמרתי לה שהמורה אמר לנו שזה שיר עממי.  אימא שלי צחקה ואמרה לי שלפי המילים ששרתי זה תרגום ממש מדויק של שיר רוסי שנכתב על ידי המשורר הרוסי נייקראסוב, והתחילה לדקלם לי אותו ברוסית.  בשיעור הבא עדכנתי את המורה בתגלית על מקור השיר, והוא רשם לפניו.  לימים מצאתי ביוטיוב הקלטה של השיר בעברית לצד המקור הרוסי.

כאמור, עברתי לאחרונה על יד בית הספר שנותר באותו המקום.  התלמידים נשארו באותו גיל. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

בית הספר הריאלי – הדור הבא

 

ישריאלי - הפרסומת העדכנית להרשמה לבית הספר הריאלי 

כתלמיד הייתי בבית הספר הריאלי 8 שנים.  הדור הבא שאצלי התבטא ב- 4 צאצאים,  כולם בוגרי הריאלי,  הביא אותי ללוות את הריאלי בתפקיד הורה, במשך 17 שנה ברציפות,  יותר מכפול מן הזמן שהייתי תלמיד.    אספר את ראשית הדרך כהורה, וכמה תובנות והשוואות בין התקופות.

עברנו לגור ברמת בגין כאשר בתי הבכורה ענת עלתה לכיתה ה',  המחנכת שלה בכיתה ו', אסתי גרינבוך, שהפכה שנים אחדות לאחר מכן להיות מנהלת בית הספר, עודדה את ענת להמשיך בריאלי ולא "להתבזבז בבתי הספר העירוניים".   הלכתי איתה ליום פתוח בריאלי אחוזה שקרוב יותר למקום מגורינו, ואז שמעה מאחרים שהריאלי מרכז הפך להיות פופולרי,  ובקשה שנלך גם לריאלי מרכז.  כדי להגיע לריאלי מרכז יש צורך לרדת הרבה מדרגות לתוך ואדי לוטם,  כשהיינו ילדים זה נראה פחות מדרגות.  על המדרגות קידם את פנינו המנהל, צביקה רייטר, שאותו הכרתי מילדות, הוא למד קצת אחרינו גם בריאלי מרכז, ואמר "שלום אני צביקה",  אמרתי לו שאני לא יכול לתאר את מנהל החטיבה באחוזה שבה למדתי, מר קנולר, לעמוד ולהגיד "שלום אני גבי".

צביקה רייטר - התמונה ממכללת גורדון = בה הוא כעת ראש החוג לניהול וארגון מערכות חינוך 

 צביקה ענה לי שהריאלי השתנה בהרבה דברים מזמננו, אחד מהם הוא שהמורים נקראים בשמם הפרטי ולא מר או גברת.    על צביקה שמעתי מאחד מעמיתיי לעבודה שהיה חבר הועד המנהל בתור יו"ר ועד ההורים של הריאלי.  הריאלי מרכז הגיע לשפל במספר התלמידים, הואיל והאוכלוסייה באזור מרכז הכרמל הזדקנה,  שני המנהלים של היסוד והתיכון, יהודית הרשקוביץ ומאיר לסטר, שני מורים שלימדו אותנו, עמדו לפרוש,  והם הוציאו מכרז לתפקיד של מנהל שיביא קונספט חדש.  צביקה, שהיה חבר סגל בטכניון (הוא ד"ר לביולוגיה),  ניגש למכרז עם קונספט  של בית ספר למדע טבע וסביבה, תוך הסתמכות על סביבת בית הספר – ואדי לוטם וגן החיות,   וכן רעיון של בית ספר ניסויי שיקבל מימון ממשרד החינוך לכל מיני ניסויים חינוכיים.  אותו עמית לעבודה שהיה בפגישה בה צביקה הציג את רעיונותיו, אמר שהוא נואם כריזמטי שהקסים את הועד המנהל, ולדעתו חלק מהרעיונות שלו הם לא ישימים.  בכל מקרה הוא זכה בתפקיד, והפך להיות מנהל כל המתחם – מכיתות א' ועד ט' – שינה את שם הסניף ל – "מטו"ס" – מדע טבע וסביבה,  והפך מיידית את הסניף לסניף המבוקש ביותר בריאלי, שנמשכו אליו ילדים מכל חיפה, ואף מחוצה לה.   הוא הקסים את הילדים, ענת גם הוקסמה ממנו, והחליטה שהיא מעדיפה ללכת לשם ולא לריאלי אחוזה.  צביקה אכן זכה במעמד של "בית ספר ניסויי", ועשה כל מיני ניסויים, למשל ללמוד תנ"ך ואמנות כמקצוע אחד עם שני מורים, או כל מיני ניסויים אחרים.  הוא גם בנה אוסף של לימודי בחירה מעניינים – כמו קורס צלילה, קורס הטסת מטוסים קלים, שני קורסים שענת לקחה, ועוד מיני לימודים שונים ומשונים.  נראה לי שהקורסים הללו לא שרדו זמן רב.

 

קורס צלילה - הקורסים האקזוטיים לא האריכו ימים 

 כעבור שנתיים הצטרפה לריאלי גם בתי השנייה, עדי.  אצלה הסיפור היה שונה.  היא למדה בכיתות ד' וה' בכיתת המחוננים בבית הספר "דוד ילין", בעוד הרעיון של כיתת מחוננים נשמע מאד אטרקטיבי, הביצוע לא היה כזה, בית הספר המארח לא היה מתאים לכך, והיו חיכוכים בין המורה למנהלת על גבם של הילדים,  שגרם לשנה כאוטית.  היו שסחבו עוד שנה, ועברו עם הכיתה לליאו בק.  אני החלטתי לנסות להוציא את עדי ולהעביר אותה לריאלי.   בכיתה ו' אין קבלת תלמידים מסודרת,  אלא הקבלה היא על בסיס של מקום פנוי "אחד יוצא, אחד נכנס", וכך היא נכנסה לרשימת המתנה.  מספר ימים אחרי שנכנסה לרשימת המתנה, מתקשרת אלי המזכירה מסניף מטו"ס ואומרת שהתפנה מקום, כי אחד התלמידים הודיע שהוא לא ממשיך, וכדי לדון בקבלה של עדי, עלי להביא אותה מחר לריאיון אצל סגנית המנהל.   היא לא הייתה ראשונה שנרשמה לרשימת ההמתנה,  אבל הריאלי הוא בית ספר שבטי שנותן עדיפות לבנות ובנים של בוגרים, ולאחים ואחיות של תלמידים, כך שהיו לה כבר 2 נקודות עדיפות, וכך הועדפה על ילדים אחרים שלא היו חלק ממה שהם קוראים "משפחת הריאלי".

תור עדיפויות - מושג במדעי המחשב.  בניגוד לתור רגיל שהראשון שנכנס הוא הראשון שיקבל שרות, 
כאן  הסדר נקבע על פי עדיפויות- ובריאלי על פי הזיקה המשפחתית לריאלי 

 

 עדי עברה את הריאיון והתקבלה,  בשנה הכאוטית בדוד ילין היא קצת פרקה עול במובן של שיעורי בית, אך בריאלי בכיתה ו' המחנכת שלה הייתה מיה יובל (דיוויס) שלמדה איתי בכיתות ה'-ח' בריאלי, ואחר כך בכיתות מקבילות.  מיה קלטה אותה מהר והבהירה לי שכאן זה משחק אחר, ועליה לעמוד בכללי המשחק.  לריאלי יש תוכנית מחוננים משלו, כדי למנוע מילדים שהתמיינו לתוכנית המחוננים לעזוב, שמבוססת על יום בשבוע העשרות בריאלי הדר.  עדי הצטרפה לתוכנית הזו, ונהנתה ממנה מאד.  באופן טבעי הדור הצעיר יותר במשפחה פסע בעקבות שתי הגדולות, וכך כולם זכו להיות בוגרי הריאלי במחזורים פ"ו, פ"ח, צ"ד וצ"ו בהתאמה. 

כמה השוואות בין הדורות בריאלי:

מעבר לכך שהמורים נקראים בשמות הפרטיים, גם הכיתות עברו לטרמינולוגיה של בתי הספר האחרים,  וכך הכיתה שאני למדתי ו"ג תיכון, הפכה להיות י"ב 3.   כך שהסימול הוא חסר ייחוד ונבלע בהמון. 

עדיין יש תלבושת אחידה – אך בעוד שאצלנו לא היה גיוון בצבעים – כיום ניתן ללבוש חולצות בכל צבעי הקשת עם סמל הריאלי עליהם.

בשלב מסוים יום ההורים הפך ליום המשוב ההדדי, בו נמצאים גם התלמידים יחד עם ההורים מול המורה.  

באחת השנים הייתה שביתה די ממושכת של ארגון המורים התיכוניים,  גם כשאנחנו היינו בכיתה ט' הייתה שביתה כזו. ההבדל הוא שבזמננו ההורים ראו בשביתה כדבר לגיטימי ונשאו אותה בהכנעה, בעוד שבדור הבא, ההורים, שחלקם הגדול עובדים במקומות נטולי ועד עובדים ותודעה מעמדית,  לא ראו בכך דבר לגיטימי, ואמרו לבית הספר שהואיל והוא גובה שכר לימוד הוא חייב לספק את השירות שעליו התחייב.  בבית הספר הייתה מסה קריטית של מורים עם חוזים אישיים, ועוד מעט מורים שלמרות שלימדו בתיכון היו חברי הסתדרות המורים,  הם לא שברו את השביתה בכך שלא לימדו מקצועות שהשובתים מלמדים, אבל נתנו שיעורים כפולים ומכופלים במקצועות שלהם, והחזיקו את התלמידים מספר שעות ביום.  עם סיום השביתה הייתה אספת הורים עם מנהל סניף מטו"ס,  שאול עקביה, שהחליף את צביקה,  וההורים אמרו לו שהלקח הוא שצריך להעסיק את כל המורים בחוזים אישיים, ענה להם שזה לפחות יכפיל את שכר הלימוד. 

מסדר יום הזיכרון בבית בירם,  מסורת שנשמרה.  בזמננו שפירא היה קורא לבדו את כל השמות,  עכשיו הם נקראים על ידי מספר תלמידים.   מובן שכמות השמות גדלה.  אני מקפיד ללכת לטקס גם לאחר שסיימתי את תפקידי כהורה.  

היו מספר מורים מזמננו שעדיין לימדו,  אך מרבית המורים היו מדורות צעירים יותר.  

הפנימייה הצבאית מתחילה מכיתה י' ולא מכיתה ט' כמו בזמננו,  ויש בה גם בנות.

המגמות חלפו מן העולם, וכעת יש צירופי מקצועות שהופך את מערכת השעות לבלתי אפשרית לתכנון,  אמרה לנו אחת המחנכות, שבכיתה יש מעל 40 צירופים של מקצועות.  נכנסו גם מקצועות חדשים שלא היו בזמננו כמו: מדעי המחשב (שהפך להיות המקצוע הפופולרי ביותר),  אבל גם: תיאטרון, תקשורת וקולנוע (בתי הדס בחרה במקצוע זה),  הנדסת מערכות, ביולוגיה רפואית, תקשורת ודיפלומטיה ועוד, בצד המקצועות הוותיקים: פיזיקה, ביולוגיה, כימיה, ערבית,  ספרות ועוד.  כאשר כל תלמיד בוחר 2 מקצועות ראשיים שיכולים להיות 5 יחידות או יותר (למשל מדעי המחשב ניתן לבחור 10 נקודות, אנגלית ניתן לבחור 7 נקודות ועוד).

ומה לגבי הדור השלישי?  כרגע כל חמשת הנכדים גרים בהרצליה,  אם  כל הדור השני יתמיד לגור באזור המרכז, נראה שלא יהיה דור שלישי בריאלי.    

 

תמונה לא עדכנית של חמשת הנכדים - נכון לעכשיו איש מהם לא לומד בריאלי 

 

על גידול זקן  

כך נראיתי בסוף כיתה י"ב בגיל 17 

בכיתה י"ב קרו דברים רבים: מלחמת יום הכיפורים, בחינות הבגרות, הגשת החיבור השנתי,  התייצבות בלשכת הגיוס ועוד.   אחד המאורעות שהיו לו תוצאות ארוכות טווח הוא התחלת גידול זקן,  יש לי מעט תמונות מן התקופה הזו, אך כך נראיתי בסוף כיתה י"ב. 

כיום חלק ניכר מן הצעירים מגדלים זקן, אך באותה תקופה זה לא היה נפוץ, למעשה הייתי היחידי בכיתה, ובשכבה כולה אחד היחידים.    הופעת הזקן על פניי גם גררה תגובות.  אחד מחבריי אמר לי: "אני מקנא בך שאתה יכול לגדל זקן, גם אני הייתי רוצה". שאלתי אותו בהפתעה:  "אם אתה רוצה מה מפריע לך?  אתה חושש שהזקן לא יצמח לך?".  ענה לי :  "אתה באמת לא מבין?  אתה רואה עוד מישהו בכיתה עם זקן?  לגדל זקן זה דבר לא "מקובל".  אתה מתנהג כמו ילד מוזר שלא אכפת לו מה חושבים עליו,  אני לא יכול להרשות לעצמי לעשות משהו שהוא לא מקובל".   זו הייתה תובנה מעניינת, ובאמת הייתי על תקן של "ילד מוזר", פעם אחת הבנות בכיתה כינתה אותי כך בפניי, אמרתי לה: "נכון", אמרה לי שהיא לא התכוונה לכך בתור מחמאה.   הואיל והגעתי למסקנה שממילא לא אהיה "מקובל", הפכתי את חוסר האכפתיות למה אחרים חושבים עלי  לאידיאולוגיה,   בסגנון של  הפיכת הלימון ללימונדה.   המורה הראשון ששם לב לכך שחתימת זקן החלה לבצבץ אצלי היה המורה לפיזיקה, פיני ליפקונסקי,  הוא שאל אותי: "איך אתה יודע שזקן יתאים לך", עניתי לו שעשיתי ניסויים עם חול, בתור פיזיקאי התשובה הניחה את דעתו,  אמרתי לו את האמת, התמונה הזו היא מגיל צעיר יותר שבו קישטתי את פניי בזקן מחול על שפת הים.

בגיל הילדות נהגתי לייצר זקן מחול על שפת הים 

האמת היא שמשחר ילדותי היה ברור לי שאגדל זקן,  מדוע?   כי היה טבוע בי שזקן הוא חלק מהאישיות שלי.  אבא שלי כלל לא אהב את הרעיון, כי היה אדם בעל חוש אסתטי מפותח, וזקן לא היה חלק מן האסתטיקה שלו.     לקראת הטירונות גידלתי זקן נוסח הרצל (זה גם היה הכינוי שלי בטירונות),  כדי שלא יהיה עלי להתגלח,  אך בדרך כלל אני מעדיף זקן יותר דליל,  ניצלתי חופשה קצרה אחרי הטירונות כדי לקצץ את הזקן בצורה המועדפת עליי.

 

התמונה היחידה מן הטירונות  עם הזקן נוסח הרצל - תמונה קצת מטושטשת 

בצעירותי  כשאנשים שאלו אותי מדוע אני מגדל זקן עניתי תמיד:  "הזקן גדל באופן טבעי, צריך לשאול אנשים שמגלחים את הזקן מדוע הם פועלים נגד הטבע". כשהייתי בצבא, אחד מהאנשים ביחידה סמוכה התחיל לגדל זקן,  ופעם בא אלי ושאל בדיסקרטיות:  "איך אפשר לאכול מרק עם זקן בלי להתלכלך".  עניתי לו שאם הוא מתעקש ללכת עם זקן פרא, כדאי לפחות שידלל את השיער במקום שבו השפם מתחבר עם הזקן וכך לא יהיו לו בעיות מרק.  מאז חלפו מים רבים בנחלים, ונראה לי שהיום מי שלא מגדל זקן בגיל הנעורים יכול להסתכן בכך שלא יהיה מקובל.