הרהורים על בית הספר הריאלי  

 

 

 

 

התכתבויות בקבוצת הווטסאפ של מחזור נ"ה  של בית הספר הריאלי, המתכונן לקראת פגישת היובל, עוררו אצלי חשיבה עם תשקופת לאחור, כדי להסיק תובנות לגבי המקום שבית הספר הריאלי תפס בחיי מאוחר יותר.   כתבתי כבר בעבר על בית הספר הריאלי,  טיוטה לפרק מרכזי בספרי "שלושה מצבים לביט",  אבל הכתיבה הייתה יותר תיאורית  ולא כללה תובנות.

 

בבית הספר הריאלי היו אורות וצללים,  פגשתי בימי חלדי בוגרים רבים של בית הספר משפע של שנים,  וגיליתי  תמהיל רחב של דעות:  יש אילו הרואים בשנותיהם בבית הספר טראומה אחת מתמשכת, ואין להם מילה טובה לומר עליו,  יש כאלו שהייתה להם חוויה חיובית ואומרים שבית הספר תרם רבות להתפתחותם.  יש כאלו ששולחים את ילדיהם ללמוד בריאלי, וכאלו שמסוייגים נמרצות מן הרעיון שילדיהם יחוו את המוסד.

אתחיל בסיפור:  הייתי בצבא ביחידת המחשב של חיל האוויר,  בזמננו לא היו תלפיות ותוכניות יוקרתיות של 8200, "מסלול ממר"ם" ויחידות צה"ל למחשב נחשבו ליוקרתיות בשל הברירה הרבה שנעשתה (בקורס התכנות שלי היינו 24 מתוך כמה אלפי מועמדים).   פעם נפגשנו בחצר ממר"ם כמה מבוגרי המחזור שלנו בריאלי, ספרנו על האצבעות כמה מן המחזור שלנו הגיעו במרוצת השנים ליחידות המחשב של צה"ל והגענו לתשעה, הרבה יותר מכל בית ספר אחר בארץ! יתר על כן, חמישה מתוך התשעה הגיעו לתפקידי פיקוד, גם כן, הרבה מעל לממוצע.   כולנו הסכמנו שההשתתפות של בוגרי הריאלי ביחידות צה"ל למחשב היא יוצאת דופן בצורה חריגה, וכאן נחלקו הדעות.  היו אלו מאתנו שאמרו שבית הספר חינך אותנו לשאפתנות, ולכן אנחנו מגיעים רחוק יותר, והיו כאלו שפחות התרשמו מן החינוך, ואמרו שהריאלי בוחר מראש את תלמידיו מבין אלו שיש להם פוטנציאל להגיע רחוק (באמצעות שכר הלימוד שמתאים לשכבה סוציו-אקונומית גבוהה).  

 

אם נסתכל – הדוגמא של ממר"ם במיקרו, משקפת גם את המאקרו – כמות בוגרי הריאלי בין מקבלי פרסי ישראל, אלופים ורמטכ"לים, אנשי אקדמיה בכירים, וגם אנשי תרבות ותקשורת,  הם בצמרת בתי הספר בארץ, הסתכלו תחת הקטגוריה של: בוגרי בית הספר הריאלי בויקיפדיה  (שכוללים רק את אלו שנכתב עליהם במפורש שהם בוגרי הריאלי) ותראו את המגוון.   השאלה שעליה דיברנו בחצר ממר"ם עומדת בעינה.

 

ומן הכלל אל הפרט -  הרהרתי  בתשקופת  האישית שלי על שמונה השנים שלמדתי בריאלי.

קודם כל  - יש לי אמפטיה למקטרגים; היו בריאלי דברים שלא אהבתי: האווירה הפסאודו-צבאית,  רדיפה של מורים ותלמידים על דעותיהם הפוליטיות, היחס המתנשא של מנהל בית הספר שפירא שתגובתו לכל ביקורת הייתה:  "אם יש לך טענות – אני במקומך הייתי מסיק מסקנות, יש הרבה שהיו רוצים להיות כאן במקומך". מחד גיסא,  היו מורים שלא הקפידו על כבוד התלמידים, וזאת לשון המעטה.  מאידך גיסא : גם אנחנו לא תמיד הקפדנו על כבוד המורים, וגם לא על כבודם של חברינו.  בכיתות י' וי"א הוצאתי (בעזרתם של כמה מחבריי)  מילון למונחי הכיתה (היה לנו סלנג משלנו),  אינני מפיץ את המילונים כי נוכחתי שלא נזהרנו בכבודם של כמה מחברינו לכיתה,  ולא ממש התחשבנו כיצד  הם יגיבו לדברים שנכתבו עליהם,  מודה באשמה שהרגישות לאחרים לא הייתה נר לרגליי.     היום יש יותר תודעה לנושאים אלו.

 

אך מעבר לצללים – הואיל ובמשך השנים אימצתי "חשיבה חיובית" כמוטו, ישנם גם אורות.

מבית הספר הריאלי קיבלתי גם ידע חשוב, וגם כישורים שלא יסולא בפז ערכם. 

 

לגבי הידע:  נקודת אור מרכזית הייתה השפעתו של  המורה למתמטיקה קפלן שהקדשתי לו פרק נפרד בספר.  מבחינת ידע: כאשר למדתי בטכניון חדו"א 1מ' ברמה הגבוהה ביותר שנועדה לסטודנטים במתמטיקה, הייתי יכול לעבור את הקורס בהליכה.  קפלן לימד אותנו מתמטיקה ברמה אקדמית, עם משפטים והוכחות, הרבה מעבר לרמת בית ספר תיכון.   מקפלן למדתי גם כישורים: :חשיבה שיטתית, כתיבה מסודרת ומדויקת וגישה לפתרון בעיות, שעזרו לי מאד בהמשך. 

 

גם בנושאים אחרים:  באנגלית הייתי תלמיד די בינוני, כי אין לי כישרון טבעי לרכוש שפות זרות,  אבל בדיעבד: רמת האנגלית שלי הייתה גבוהה בהרבה מבוגרי בתי ספר אחרים.  ראיתי זאת גם כשאני למדתי, וגם אצל סטודנטים שלימדתי שלמדו בבתי ספר אחרים בחיפה.   הרקע אפשר לי ללמוד בארה"ב בשפה האנגלית,  עם מעבר יחסית חלק. 

 

המסורת היהודית איננה מנחה אותי  בחיי היום יום, אבל הפסוקים הרבים מן המקורות שהיה עלינו לשנן, משמשים אותי במשך השנים בכל מיני הזדמנויות. 

 

בתחום השירה העברית : בתכנית הלימודים היו בעיקר ביאליק וטשרניחובסקי, אבל בכיתה י"א לימדה אותנו ספרות המחנכת שלנו, רותי לורנד.  היא פתחה אצלי את השער  לשירה העברית המודרנית שעליה עשיתי עבודה, וכך נגלו לי משוררים רבים שלא הייתי מגיע אליהם אחרת.   רותי שאלה אותי לאחרונה האם יש לה יד בכך שאני עוסק בתחום זה ועורך כתב עת ספרותי, ועניתי לה שאכן השורשים הם ממנה.

 

החיבור השנתי בבית הספר הריאלי גרם לי להגיע לתחום המחשבים. לא הייתה לי היכרות מוקדמת עם התחום הזה, ולא משיכה אליו, וכנראה שלא הייתי מגיע לתחום הזה ללא החיבור השנתי, והייתי בוחר קריירה בתחום אחר. 

 

אני חושב שהריאלי גם נטע בנו הרגלי למידה ששימשו אותנו בלמידה בהמשך.

 

וכאן אני חוזר אל השאלה מחצר ממר"ם :  האם החינוך שהריאלי נטע בנו גרם לאנשים להגיע רחוק יותר ?  אין לי תשובה חד-משמעית.  המנהל שפירא בנאומיו הרבים החדיר ברמת שטיפת מוח את המוטו:  "יום יבוא ותזקפו את ראשכם בגאון, תגידו אנחנו בוגרי הריאלי, ותגיעו רחוק".   אני לא בטוח שזה כשלעצמו השפיע,  מי שהיה שאפתן אולי זה חיזק אצלו את השאפתנות, ומי שהיה פחות שאפתן, אולי זה יצר אצלו אנטגוניזם,  אבל אין ספק שהאווירה בריאלי עודדה ותגמלה הישגיות.

 

הריאלי אכן היה בית ספר סלקטיבי שהתיימר לבחור את העילית, נכון ששכר הלימוד היה גבוה, אבל לא כולנו הגענו מבתים אמידים. אני גדלתי באחוזה, אבל בדירה קטנה במשפחה מן המעמד הבינוני, וכמוני רבים מחבריי ללימודים.  אולי מה שמשותף הוא שהורינו היו מוכנים להשקיע משאבים רבים בחינוך שלנו, בניגוד להורים אחרים שלא ראו בכך ערך מוסף.  

 

השורה התחתונה:  מבין האורות והצללים אני נוטה לדון את תקופת הריאלי בכף זכות.   כל ילדיי למדו בריאלי (מתוך בחירה שלהם) שהיום הוא שונה לטוב ולרע בתבחינים רבים ,  אך זה כבר נושא לדיון אחר.

 

. 

מרד  הקודניות

קודנית היא כידוע לוח מקשים שכאשר מקישים עליו צירוף של ספרות זה אמור לשחרר משהו.  אנחנו חיים בעולם שקודים מאפשרים תפקוד וקודים משבשים חיים.  מלבד הסיסמאות ליישומים למיניהם,   יש גם קודים ליישומי תשלום, קודים לכרטיסי אשראי שמקישים אותם בכספומטים או במכונות תשלום בעסקים,  קודים לפתיחה של טלפון נייד, וגם קודים שמאפשרים את התנעת הרכב.   כל הקודים הללו כפויים,  יש קודנית אחת שלקחתי מרצון – וזו הקודנית בכניסה לדלת הבית

באחד האמשים – הקודניות שלי התחילו להתמרד.  ראשית התמרדה הקודנית של הבית, והפסיקה לתפקד.  מדוע צריך קודנית בכניסה לבית?  לפני שנים כאשר היו לי ילדים בגיל העשרה, לא הצלחתי להחדיר לראשם משמעת נעילת דלת. כלומר, היו מגיעים הביתה בשעת לילה מאוחרת ומתעצלים לסובב את המפתח שנמצא בדלת, כך שהדלת נותרה לא נעולה כל הלילה, משל התגוררנו בקיבוץ ולא בעיר שורצת ליסטים ושודדים.     הואיל וגם פיזור הדעת הייתה נחלת חלק מן הדור הבא, מספר פעמים היה צריך לחלץ מטעות נפש טראגית שגרמה לשכחת המפתח בבית.    הפתרון: דלת נטרקת וקודנית.  הפתרון הוכיח את עצמו, אך קודניות לא חיות לנצח, הקודנית חדלה מלפעול, לחיצה עליה לא הניבה צליל, ולא הזיזה את הדלת מרבצה.   התקשרתי לחשמלאי שלנו שדאג למצוא מישהו שזה עיסוקו,  ותוך מספר ימים הוחלפה הקודנית.  זה לא הפריע לתפקוד השוטף, שכן פשוט חזרנו לשימוש במפתחות המסתובבים במנעול, כמו בימי קדם.    הקודנית הותקנה, עם פעמון, אינטרקום ומסך עליו ניתן לראות את מי שמצלצל בדלת. 

   לא חלפו אלא אמשים אחדים ממרד הקודנית הזו, הצטרפה אליה למרד הקודנית ברכב הליסינג שלי.  זה קרה בהדרגה,  בהתחלה – מדי פעם הקוד לא נקלט, לאחר מכן – מדי פעם הקוד נקלט אך בדרך כלל לא. ראיתי את ההדרדרות וטלפנתי לחברת הליסינג.   הם העלו על הקו את החברה שמספקת להם קודניות,  והטכנאי שם שדיבר איתי אמר שינסה לאתחל את התוכנה בקודנית מרחוק (הואיל והרכב ממוחשב ומתוקשב, אפשר לעשות בו שפטים מרחוק).   לא נראה שזה עזר, טלפנתי אליהם שוב, ואמרו שישלחו טכנאי, שאלתי אם יש מרכז שירות שניתן לגשת אליו, אמרו לי שלא – הם שולחים טכנאי ישירות ללקוח. שאלתי כמה זמן זה לוקח – אמרו: שלושה – ארבעה ימים, יתאמו איתך מחר.     לאחר שעה נכנסתי לרכב במטרה לנסוע בו,  אפס,  נראה שהטיפול מרחוק רק גרם לכך שהקודנית לא הגיבה כלל, אחרי שבעה ניסיונות התייאשתי וטלפנתי אליהם שוב.   נעניתי שהם יכולים לנטרל מרחוק את הקודנית עד שהטכנאי יגיע,  ואכן עשו זאת.  אך אליה וקוץ בה – הרכב מתוכנת כך שאם הקודנית לא פועלת הוא נוסע, אבל מצפצף צפצוף חד ומעצבן.  אמרתי לו את זה – והוא אמר ששדרג את הזמנת הטכנאי שלי להזמנה דחופה,  ויתקשרו אלי עוד היום.   אכן – כעבור שעה התקשרה אלי גברת מן החברה הנ"ל לתאם טכנאי, אמרתי לה שזה דחוף כי הרכב מושבת, אמרה לי שהרכב איננו מושבת, כי ניטרלו את הקודנית.  עניתי לה שהרכב מושבת כי לא ניתן לנסוע עם צפצופים חדים, ענתה לי שהיא מבינה את אי הנעימות, אבל זה לא מוגדר אצלם כרכב מושבת.  נלאיתי מלהתפלמס איתה על סמנטיקה ופרגמטיקה,  ושאלתי מתי יגיע הטכנאי?  לאחר שרשמה את כתובתי תזמנה טכנאי למחרת היום בצהריים.  השבתתי את הרכב ונסעתי ברכב השני, הרכב הפרטי בן 14 שנה, שאינו ממוחשב ומתוקשב,  ולכן נוסע בלי הרבה גחמות.    למחרת הגיע הטכנאי – בדק, הודיע שיש להחליף לוח מקשים, הוציא מרכבו לוח מקשים חדש, ותוך דקה וחצי הקודנית החלה לפעול כדבעי.     אכן, אנחנו חיים בעולם שקודים מאפשרים תפקוד וקודים משבשים חיים.