על "לא יעלה על הדעת" בשירה

על "לא יעלה על הדעת" בשירה

בדרך כלל אני מייחד את הבלוג הלזה ליצירות מחורזות או אחרות שלי שאני חפץ לשתף עם הכלל, חרגתי מכלל זה פעם אחת כאשר פרסמתי את מאמרה של נורית צדרבוים על ספרי "לא מובן מאליו", ובפרוס השנה החדשה אחרוג פעם נוספת על-מנת לפרסם כתב דעה קצר בעקבות הערה לשיר שקראתי בערב השירה האחרון של יואב סנטו. זו גרסה ראשונה המתייחסת לאירוע ספציפי, גרסה מעודכנת המתייחסת לנושא ברמת העיקרון, וגם לביקורת נגד חריזה,  ללא הזכרת המקרה הנידון, תתפרסם כמאמר דעה בקרוב.

כרקע, הערה שנשמעה לשיר שקראתי בשם "הליצן" אשר זכה לאבחנה: “אוסף של קלישאות בנאליות". אין בי כוונה להתייחס לסגנון אשר אינו תואם את האמרה הידועה: "דרך ארץ קדמה לתורה", איש איש וסגנונו, אינני חפץ גם להתייחס לגופו של השיר.  אתייחס לטיעון המרכזי שהוא: בשיר צריך לכתוב צירוף לשוניים חדשים (צירופי מילים מוכרים הם בגדר "קלישאות", לא יעלה על הדעת להשתמש בצירופים לשוניים מוכרים, וגם לא יעלה על הדעת לכתוב דברים שהם מובנים מאליהם  (בדוגמא בשיר שמדובר: "הליצן נראה מצחיק" – ודאי, ליצן מטבע מהותו נראה מצחיק, ולכן שורה כזאת בשיר היא פסולה מעיקרה), כי כתיבת דברים ברורים היא בנאלית.   

להלן מספר הרהורים בשולי הדברים הללו:

כאיש המדעים המדויקים אני חש סימפטיה לאלו שמנסים לקבוע אקסיומות וכללים מדויקים  מה היא שירה נכונה, טובה, ראויה.    מעניין כי בעוד הטענה נגד חריזה  (שבאה מאותו בית מדרש) היא כי הצד הצורני פסול מאחר והוא מסיח את הדעת מן התוכן, לכללים שנקבעים יש מרכיב צורני (צירופי מילים חדשים).  לעומת זאת כאיש המדעים המדויקים אני רואה גם הבדל בין מדע לבין אמנות. משוררים אחדים ניסו להגדיר מהי שירה, והם טענו ששירה היא כלי לגעת באנשים, לזעוק, לשתף בהתרגשות, לשמח, לנחם, להתריס ועוד שמות פעלים שהמכנה המשותף בהם הוא לגעת באנשים. 

אחת המטרות בהוצאת כתב העת שלנו ("בין סגול ובין תכלת") בתצורה בה הוא יוצא, היא לקרב את השירה לקהל שמעבר לקוראי השירה המסורתיים , ואכן את כתב העת שלנו קוראים גם אנשים שמעולם לא קראו שירה לפני כן. הקוראים אינם עשויים מקשה אחת. באנשים שונים ניתן לגעת בצורות שונות, יש אכן אנשים שנפעמים מצירופי מילים יחידאיים ומחידודי לשון מופלאים, ויש כאלו שחידודי הלשון מהווים להם כשל. יש המתענגים על שירים חידתיים שיש לקראם פעמים רבות על-מנת לפענח את צפונותיהם, ולהתייחס אליהם כחידת היגיון מאתגרת. יש אנשים שנהנים מהאסתטיקה של חריזה מדויקת,  ויש אנשים שמה שנוגע בהם הוא דווקא צירופים מוכרים של  מילים המזכירים להם את עולמם, והחוויה שלהם היא חווית הזדהות,  האומרת: השיר מדבר מתוך גרוני (ולכן משתמש במילים שאני משתמש בהם).  

בשנים האחרונות אני קורא שירה רבה יותר מאשר בעבר, מתוך השתתפות בערבי שירה ומספר אנתולוגיות, וגם מתוך קריאה בכתבי עת עכשוויים,  וגולת הכותרת – מתוך שותפות במערכת "בין סגול ובין תכלת" שבחמשת גיליונותיו (והשישית שבהכנה) עברו במערכת כבר קרוב לאלף שירים (מטבע הדברים חלקם התקבלו לפרסום וחלקם לא).  כמו שכתבתי בפסקה הקודמת, נוכחתי כי שירים שונים נוגעים בי בצורות שונות, ויש שירים שאינם נוגעים בי כלל. יש גם שירים  שראיתי (כולל שירים אשר נכתבו על-ידי אותם מלומדים הנוהגים לבקר אחרים) שבעיני הם כפרחים סינתטיים, יש בהם את כל המרכיבים הצורניים הנכונים, ואת הלהטוטים הלשוניים, אבל השיר כשיר איננו נוגע כלל, ונמצא כפרח אשר יש בו הרבה צבע, אך אין בו ריח (שבעיני הוא המרכיב הקריטי בפרח).  

ושוב, בלי להתייחס לשיר המסוים שהתחיל את הדיון, כי כל איש וטעמו, בעיני הביטוי "לא יעלה על הדעת" הוא חלק מחשיבה המורכבת ממושכלות ראשונים. זו חשיבה שיש לה תימוכין בקהילייה מסוימת, ובעיקרה היא דוגמטית – כזה ראה וקדש!  אם אינך נוהג כך – הרי פסולים מעשיך מעיקרם. זו חשיבה שאיננה מקובלת עלי ואיננה משמשת גם נר לרגלי בבואי להעריך שירים לפרסום בכתב העת שלנו. יתר על כן, אינני יכול לראות באנשים הדוגלים בחשיבה זו כאורים ותומים שלאורם יש ללכת.  אסיים בעוד קלישאה בנאלית שנאמרה פעמים רבות: "אלף פרחים יפרחו", אני מאמין שיש מקום לגישות וסגנונות רבים, ובאנשים שונים נוגעים דברים שונים, ויש הרבה פרחים לשאוב מהם צוף, ולא כל דבורה נמשכת לכל פרח.  ומבחינתי – לא יעלה על הדעת לשים סייג מן הטיפוס: "לא יעלה על הדעת", הן בכתיבה והן בשיפוט לצורך פרסום.