חפש בבלוג זה

יום ראשון, 22 בינואר 2017

לכל עט יש עת

לכל עת יש עט



יֵשׁ עֵת לְעֵט כָּחֹל
וְיֵשׁ עֵת לְעֵט אָדֹם
יֵשׁ עֵת לָעֵט הַטָּמוּן בַּחֹל
וְיֵשׁ עֵת לָעֵט הַנִגְלֶה בְּעַרְבוֹ שֶׁל יוֹם

יֵשׁ עֵט נוֹבֵעַ שֶׁכּוֹתֵב בָּעֲדִינוֹּת
וְיֵשׁ עֵט מְאַיֵּם שֶׁצִיּוּנִים הוּא כּוֹתֵב
וּלְעִתִּים הָעֵט מְשַׁרְבֵּט בְּבַדְחָנוּת
וּלְעִתִּים גַּם עֵט לְעֵט זְאֵב

וְאָז הָעֵט עָצַר מִלֶּדֶת

וְהֻחְלַף עַל יְדֵי הַמִּקְלֶדֶת

יום שבת, 14 בינואר 2017

והספר הזה הוא אני

והספר הזה הוא אני

 
ציירת: רחל טוקר-שיינס

וְהַסֵּפֶר הַזֶּה הוּא אֲנִי
הַגּוֹלֵשׁ מִן הַהֹוֶה אֶל הֶעָבָר
לְעִתִּים בְּמַבָּט חַיְיכָנִי
וּלְעִתִּים בְּמַבָּט שֶׁל  רוֹמַנְטִיקָן  מַר

וּמִשְׁתַּקְּפִים בּוֹ כְּמוֹ בְּאֵר
מַרְאוֹת לוּטֵי חֲלוֹמִי
וְאֶלֶף דְּבָרִים הוּא אוֹמֵר
כְּצִמְרוֹ שֶׁל הַגְּדִי הַחוֹגֵג בִּמְקוֹמִי

וְנוֹכָח פַּאֲתֵי הִשְׁקִיעָה בִּתְכֵלֶת הַשָּׁמַיִם
שׁוּב לְחוֹפוֹ שֶׁל יָם אֲנִי נִצָּב
וְרוֹאֶה אֲנִי כֵּיצַד מִשְׁתַּקְּפִים בַּמַּיִם
כָּל אֵילוּ שֶׁבְּהַשְׁרָאָתָם הֶעֱלִיתִי דְּבָרִים עַל הַכְּתָב

וּמַרְכִּין אֲנִי אֶל הַיָּם רָאשִׁי בְּקִדָּה
כְּאוֹמֵר דְּבַר תּוֹדָה.


יום רביעי, 4 בינואר 2017

ולפתע נגלית - מעשה צורף מאת ד"ר נורית צדרבוים


"ולפתע – נגלית"[1] , מעשה צורף
מאת: ד"ר נורית צדרבוים

אחרית דבר לספר "לא מובן מאליו"



"זה לא מובן מאליו לכתוב שירים... להראות אותם לאחרים... לשתף צלמים וציירים" כותבת סיגל מגן לעפר על פועלו ועל ספרו זה, כפי שהדבר מופיע בהקדמת המחבר, ובאורח פלא מה שאינו מובן מאליו הופך להיות מובן מאליו מרגע שהוא מוכן, מופגן, נוכח ומוכח.
עפר מעיד על עצמו שהוא "איש של פעם". הוא בוחר לומר "דרך" בהטיה הזכרית של המילה משום שהאופן "המקובל פחות חביב עלי יותר", זאת כדי ללכת למקומות שעליהם הוא לא יוותר, אומר המשורר ויודע שהכול הוא "בכלל לא מובן מאליו". נראה שעפר מבקש להאיר פינות חשוכות ובד בבד להמשיך את מסורת הדיאלוגים, אותה החל לנהל עם סיגל מגן בספרם המשותף "בין סגול ובין תכלת", צרור התכתבות בחרוזים אשר לאחר מכן נפתח לשיח תרבותי רחב יותר בין יוצרים שונים, בשירה, ספרות, צילום וציור, בכתב העת הנושא את אותו שם "בין סגול ובין תכלת".

ב"לא מובן מאליו" מעלה המשורר את השיח התרבותי לשיא חדש. שיח אינטרטקסטואלי שבו מתקיים דיאלוג בין השפה החזותית ובין השפה הוורבלית, כמעט בבחינת "רואים את הקולות". שיח בין מילים ותמונות, שיח בין יוצרים מגוונים.
ג'נט (Ge'rard Genette) טוען שכל התרבות היא טקסט אחד גדול, ואילו קריסטבה (Kristeva Julia) מסבירה שטקסטים מתכתבים ביניהם כל הזמן, גם אם מחבריהם לא ידעו ולא כיוונו לכך מלכתחילה. חוקרת התרבות אסתר אזולאי מוצאת ואף מוכיחה שלטקסטים יש תת מודע משלהם. אני במחקריי הוספתי לכך וטענתי שלטקסטים יש זיכרון קולקטיבי [ברוח ארכיטיפים קולקטיביים המצויים במבנה הנפש האנושית, כפי שניסח זאת קארל יונג ( Karel Jung)]. נראה שעפר עציון מכיר בדרך כלשהי השקפה זו, ועל פיה הוא מתנהל בעריכת ספר זה, ואף מציג לכך הוכחה.
המשורר פונה באופן פתוח לחבריו היוצרים, הצלמים והציירים, ומבקש מהם לשלוח אליו יצירות משלהם לקראת צאת ספר שיריו. לפניו מונחות עשרות יצירות חזותיות (צילומים וציורים) ואוסף נבחר משיריו. עתה הוא מבקש להציב באופן גלוי את השיח הדו שפתי והרב קולי אשר מתנהל ביניהם, זה אשר על פי הנחות קודמות כבר התקיים ומתקיים מקדמת דנא. מכאן שהמשורר בעריכת ספרו היה בבחינת זה שהניח את האצבע על מה שכבר היה קיים בתודעה התת קרקעית של השפע התרבותי.

גילוי צירופים אלה וחיבורם מייצרים עומקים חדשים לתכנים אשר בספר, מרחיבים את המשמעות של כל אחד מהפרטים ושל התוצר השלם גם יחד. אין כאן תהליך שהוא בבחינת רק להביא אל פני השטח את מה שאולי היה קיים, כלומר, אין כאן פעולת תיווך שהיא בבחינת "מצאתי והריני מחבר", אלא תהליך עמוק המחבר בין טקסטים אשר כנראה שוחחו ביניהם קודם לכן מבלי שהם עצמם ידעו זאת, ומבלי שאנחנו ידענו זאת. חיבור שהוא בבחינת גילוי וחשיפה, השופך אור נוסף על דברים קיימים ונחבאים. הטקסט לעולם יחזר אחר הפרשן היצירתי, כפי שטוען אומברטו אקו (Umberto Eco), ועפר עציון, בנוסף להיותו המשורר בספר זה, מופיע כאן גם כ"פרשן היצירתי".
אין מדובר בדימויים חזותיים אשר הופקו כסוג של איור המבאר באמצעות צורה את אשר נאמר במילים. מדובר בהרחבת השיח, שכן אין אלה דימויים חזותיים שנוצרו בהשראת השיר והמילה הכתובה. אלה דימויים אוטונומיים אשר נוצרו למטרת עצמם ויובאו לאספת  זו כסוג של "תנא דמסייע" מבלי ידיעתם ומבלי ידיעה מכוונת מראש של יוצריהם.

מדובר בספר המכיל אוסף תרבותי של שירה אישית מחורזת, של יוצר אשר מעיד על עצמו "ברבות השנים עסקתי בארבע סוגים של יצירה (הומור, שירה, מדע ועיתונות משודרת)", ובהתייחס לארבע קטגוריות אלה בונה ועורך את ספרו, אשר הכרת התודה מונחת כבר בכותר שהעניק לספרו. כאן, בספר זה, ממשיך המשורר לעסוק במלאכת היצירה, לא רק בכך שהוא מניח אספה מכובדת של שירה החולשת על פני כמה עשורים ואשר מוינה בקפידה. כאן, מלאכת היצירה היא בחיבורים שהוא עצמו יוצר בין שיריו ובין יצירות של אחרים. שהרי המשורר בעצמו מעיד על ספרו: "משחר נעוריי היה לי חשוב לעשות דברים אחרת... גם להוציא ספר שירים, שנראה אחרת". אכן "לא מובן מאליו".
דוגמה לכך היא השיח שמתנהל בין השיר 'לבדי' וציורה של אביבית חזק, המציג קבוצת ברושים הניצבת מול ברוש אחד בודד. הציור מונח מול השיר "לבדי" - "אך בין המון-עם, ניצב אני לבדי". הדימוי החזותי לא מבקש לאייר את אשר נאמר במילים, אלא להציג את הרעיון המופיע בשיר בדרך מטאפורית פרשנות שלא כפשט אלא כדרש. מכאן פתוחה הדרך להעמקת הפרשנות ולהרחבתה.
דוגמה מרתקת נוספת אשר מעידה על כך שישנן עוד רבות מרתקות כמותה, היא הבחירה בציור של עליזה גוטמן לשיר "מרחוק אתבונן על הזר". השיר מתאר דיאלוג סמוי בין זר פרחים רענן וטרי ובין המבט של המשורר, היודע את גורלו העתידי של הזר, ומצביע על המקום המרוחק שבחר להיות בו כדי להתבונן. שיר פשוט לכאורה אך רב משמעות. הציור שנבחר על ידי המשורר לשיר זה מתאר ראש ללא ראש וחלקי מוח שהם הראש, הנראים כמו זר המונח על הראש. החיבור בין שתי יצירות אלה מפתיע, מרתק, מרגש ומעניק רבדים חדשים לשיר ולציור. חיבורים מסוג זה הם אלה אשר הופכים את הספר ליצירה חדשה העומדת בפני עצמה כשהם מפרשים ומתפרשים בו זמנית..

ברוח זו ניתן להציג חיבורים רבים אחרים מרתקים בפני עצמם. תקצר היריעה מלפרטם כאן, מה גם שכל קורא יכול לעבור חוויה זו תוך עיון בספר, לראות ולגלות את מכמניו הגלויים והסמויים.
המשורר כַּעורך והמצרף, כלומר, הפרשן, אינו מביא את שם היצירה אלא רק את שם היוצר. בכך הוא מקפיד על מקומו החשוב של היוצר, ובו בזמן מאשש ומאמת את הגישה הפוסטמודרניסטית הדוגלת ב"מות המחבר", כפי שניסח זאת רולאן בארת ( ( Roland Barthes. רוצה לומר, שבתהליך הפרשני איננו שואלים למה התכוון המשורר או הצייר, בהנחה ששם הציור עשוי לרמז על כוונת המחבר. הטקסט הוא יחידה אוטונומית העומדת בזכות עצמה, פתוחה ונתונה לפרשנות, המפלרטטת (כלשונו של אקו)  עם  הפרשן היצירתי ותרה אחריו.
במרקם המיוחד שנוצר בספר זה, המשורר מצליח לשזור אמירות אישיות, סוג של הגיגים המציגים את המשורר לא רק כאותו משורר שהניח את שירתו הלך לדרכו ונתן לשירתו ללכת לדרכה. מדי פעם מניח אמירה אישית, בכתב יד, כמו אומר אני המשורר הצופה מלמעלה אשר קולו הישיר אינו נשמע, מגיח מדי פעם ונוגע. מניח טביעת יד אישית. כמו למשל באמרו "ברור, הרי שאני איש של פעם". קטגוריית ההומור מצויה בין דפי הספר כפי שהמשורר מבטיח בהקדמת המחבר. אמירות אישיות אלה מונחות באופן עקבי ליד הציור הנבחר, ובכך המשורר מבטא את החיבור בין השיר והציור, ואת החיבור בינו ובין הציור, כמו רוצה לומר שהציור מצליח לבטא את הלך רוחו ורחשי לבו.
בנוסף לתרומה שיש בספר זה לשיח התרבותי הרב ממדי, ניכרת באספה זו גם הערכה והכרת תודה ליוצרים אחרים, אותם המחבר משתף ביצירתו ובכך מחזק את אשר כבר אמרו חז"ל "המדליק נר מנר זה דולק וזה אינו חסר".

השילוב המתקיים בספר זה, כלומר, השיח הרב והאינטר-טקסטואלי בין השפות השונות (חזותית ומילולית) תורם גם לנראות של הספר, לעיצוב ולערכים האסתטיים, אך מקפיד על קשרי תוכן ועניין ולא על קישוטיות גרידא.
עציון טוען שבעבורו להוציא ספר שירה זה לא דבר מובן מאליו. לדעתי גם החיבור שמתקיים בספר זה בין יוצרים, יצירות ושפות, אינו מובן מאליו. יצירות אלה מעולם לא ידעו קודם לכן שיש להם שיח גלוי וסמוי עם שיר מסוים. בנוסף, יתכן שחלק מהבנת השיר לא היה נגלה אם לא היו מביאים לצדם את הדימוי אשר מחזק ומעמיק את פשרם. כאן אפשר לומר ששום דבר אינו מובן מאליו, ולכן מלאכת הפרשנות שנעשתה כאן ואשר אותה תיארתי בראש דבריי כ"מעשה צורף", תורמת, מוסיפה מובנים והופכת את הספר בסופו של דבר למובן מאליו.
ד"ר נורית צדרבוים





[1] ציטוט מתוך שירו על עפר עציון, בספר זה "כשאהבה נבראת", עמ' 57.