חפש בבלוג זה

יום שבת, 27 בספטמבר 2014

אגדת דפנא

אגדת דפנא


זוהי גירסה חופשית לסיפור מן המיתולוגיה היוונית שכתבתי לפני שנים הרבה בעת תורנות ראש השנה בצבא.  

ניתן לראות גירסה מוקראת של הסיפור בקישור זה.

ציור: פרנצסקו אלבני 


פרולוג:

מרעים קולו הנבל.
מה מתחולל כאן ?
מה רוגש ?
מה הוא הקול האיום
קול הנגינה שאין אוזן אנוש יכולה לשאת.

מהו כל הזוהר הרב המסנוור כאן,
על ראש ההר.

הזו היא חבורה של אלים ? ודאי הלאהלא
לא יוכל בן תמותה כמוני לשאת זאת לא יוכל
להסכית לקול הנבל.

נבל נבלו של אפולון אל האמת.
אל הזמר והשירה.
אל המרעים בקולו.

מה התחולל ? בן תמותה הנני
ועל האולימפוס מדרס רגל אין לי.
לכן תיאורי הוא פרי הדמיון.
יכול אני רק לשער
מה מסופר בינות האלים
כאשר
מרעים קולו הנבל



א.

אוחז אפולון את נבל הזהב אשר לו

מוחא כף אל כף ומנעים בקולו:

עורו נא כל חובבי הזמר

עורו נא כל אנשי המחול
עורו נא לקול מצהלות אין-גמר
עורו נא גם אלי השאול

וייאספו אליו מכל קצות תבל

המון רב ועצום ועליז

כל נושאי כלי ומשוררי שיר
צועדים במצעד אדיר

טריטון חצוצרן הים מחצצר בתרועה איומה.
פאן החלילן בוקע מן האדמה.
איריס אלת הקשת בענן זוהרת מן הרקיע
היבי אלת הנעורים למרגלות ההר תופיע.

ובצעדי מחול קלילים צועדות בסך,
ובצעדי מחול קלילים טופפות סתם כך
תשע עלמות חן אפופות הילה
תשע מלכות עטורות תהילה
תשע המוזות מתהדרות בבגדי כלה
וקול מצעדן טופף אט אט
ברחש שאינו נשמע כמעט.

וירא אפולון ויאירו פניו
וייטול הנבל בידיו
וינעים בקולו הצלול לאמור:

הבה ואספר לכם על בוקרו של יום נוצץ

בו שילח בי קופידון חץ.


ב.

וישקטו החצוצרות.
ויחרישו החלילים.
רק תנועה חדה נשמעה בנבל אדירים.
ודמותו הזוהרת של אל השמש
הלא הוא אפולון
נישאה על כולם בגאון
ויפתח פיו ויספר ברון:

הלא תכירו את פניאוס, זה אל הנהר

בעל הזקן השב,

הטובל את ראשו מדרום להר
ומותח מפרשיו.

ואלך יום אחד לרחוץ בממלכתו
להשתכשך במים צלולים.
עודני טובל ראיתי את בתו
ומנגד שמים תכולים.

בין קני הסוף בלאט נחבאתי
עת בריצה קלה עברה,
ואם על בני התמותה נמניתי
הייתי אומר כי נשימתי נעצרה,
ואציץ עלי המרום הרחוק
ושם בנה של אפרודיטה קופידון.
שולח אלי חץ, וממלא פיו שחוק
כאומר הא לך... אדון.

ואני לא נפגעתי בחץ מימי
לא כמוני כשאר האלים.
ורציתי לראות האם זה כדאי,
כך מול שמיים צלולים.

והיא כך נראית כפרא בר
יוצאת לצייד עומדת,
ועיניה נוצצות כמו ענבר,
כמו חמה יוקדת.
שערה פרוע מתנוסס בגליו
מתבדר ברוח חמה,
ומצחה מתנער עטור תלתליו
מתגרה ללא כלימה.


לחייה אדומות הן כתפוחים

שהבשילו ממש בעתן,
ושפתיה נדמו לי כמו פרחים
בשיאה של פריחתן.

וגופה כה מושלם הוא גוף אלה.
בכל רמ"ח אבריה
ורגליה קלות כאיילה
המרקדת בין כרייה


ג.

ומקפצת נוצצת היא כזהב
בין סלעים נחלים, ושמיים
וניגש אליה אביה השב
אשר בסער בקע מן המים.

ויחבוק את כתפה בלאט
ויאמר בקולו אט אט:

"דפנא"

כך למדתי את שמה
"מדוע תיבדלי מכולם ?
מחזרייך טורדים אותי כל היממה
 ואת פניהם תשיבי ריקם.
 נכון הוא כי טוב לך להיות חופשייה,
 ביערות לשוטט עם קשתך,
 כתפך חשופה, שמלתך בלויה
ופזור גולש שערך,
וכולך כפרח בר
שלא נקטף ביד זר.

מתי בדעתך תתיישבי ?
מתי באביך הזקן תתחשבי ?
ותקימי את ביתך.

הלא טובים ורבים הם האנשים
ומיטב מיטבם מחזרים אחרייך
מדוע זה תדחפי לאחור את כל הראשים
ולא תיקחי לך אחד להקים בית ?
עד מתי תתבונני בקץ השלכת
הלעולם לא אזכה לנכד ? ".

ותחבוק את אביה את אלת היער בידיה הקטנות
ותישיר את מבטה אל עיני הסער וגביניה כה עדינות
ותשמיע את קולה הצלול כמי נהר,
המתנגן כמו פעמונים.

"אבי תנני לשוטט ביער
ולצוד ארנבות ושפנים
כאלה ארטמיס אלת הצייד
המושלת על ברואי הפרא
לא נועדתי להיות עקרת בית
ולא גבר ישימני בכלא
וכמוה אשוטט לי
בדד ומאושרת
גאה וחופשייה
אנא אבי, הניחני זוהרת
ואל תכפה עלי המיה."

וישב אל הנהר פניאוס פניו
ויסתר דמעה בקצה זקנו
ויחזור לטבול בצלול מימיו
ויחתור הוא במים מלוא אונו.


ד.

ואני אפולון האל הכביר
ראיתי זאת מן הצד
ואחשוב שמה אהיה אני האביר
שייטול את זאת היד ?

כי זאת יש להעיר, וזאת יש לזכור
כששולח קופידון את חיציו
לא בנקל הכאב יעבור
לא אז, ולא עכשיו.


ואצא לי בלאט מן המסתרים
ואחל לפסוע בכיוונה
אך בראותה אותי בין ההרים
נשאה רגליה בכוונה.
אל אני ולא בן תמותה
וכוחי הוא רב במותני
אף על פי כן ריצה שכמותה
לא ראיתי בימי חיי.

ובעת ריצתי קראתי אליה כדי להרגיעה:
"אל פחד דפנא,
הסתכלי בי וראי
כי אינני פוחז פשוט.
אינני איכר, ואינני רועה
או דייג שיצא לשוט.

כי אדון הדלפי הנורא הנני,
ושליט השמש מעל.
במרכבה של זהב אקחך עמדי
לקטוף כוכבים וטל.

אוהבך אני בכל לבי
לבו האדיר של אל,
ותשע המוזות תשבנה סביבי
אותך לפאר ולהלל,
לכן אל תנוסי ממני דפנא,
ואל תפחדי בת-אל
הושיטי לי את ידך הקטנה,
ויחד נצא לטייל"

לשמע דברי הוסיפה לדהור
כי גבר עליה פחדה,
כי ידעה שמאל אין לה מזור
ואין לה תקווה בעודה.

והיא רצה ורצה אל גדות הנהר
ידי כבר בצווארה כמעט נוגעת,
ולפתע זעקתה נשמעת בסער
ואת האוויר קורעת.

"אבי. עזור לי". כך היא זועקת.
"ולא אאבד לעד".


ה.

ואז ואז

כאן ניגן אפולון בנבלו ניגון חד כל כך,
עד אשר קרברוס הכלב השומר על השאול נבהל ונבח.

ואז לפתע קדרו העבים
החל הנחל לקצוף בזעם
וגופה התקשה כמו שריון צבים
קליפה עטפה אותה כמו רעם.
קליפה עבה כיסתה
וממנה הנצו עלים שהיו לעלי הדפנה עלי אדמות
מכסים את שדותינו כולם.
וכך אבדה לי היפה בעלמות אשר נברה אי פעם בעולם.

אך מאז לי מוקדש עץ החיים, כך ידוע לכולם.
בעליו יעטרו גיבורי המנצחים, מעתה ועד עולם.

ובכל מקום בו יסופרו הסיפורים,
ובכל מקום בו יושרו השירים,
ובכל מקום בו תשרינה המוזות הטובות,
ובעיקר איראטי ואוטרפי החביבות,
בכל מקום יהיו סמל אפולון ועלי דפנה שזורים
מאוחדים ותפורים.
כי בכל ימי חלדי הרבים מני ספור,
לא מצאתי נערה, אלה או ציפור, היפה וטובה מבתו של פניאוס.
זאת אומר לכם כאן, ונוכח זאוס.

וקרץ בזאת אפולון אל עבר קופידון

שחייך מתוך הקשת בענן הקטון
ונטל את נבלו ונתן את האות.
והגראציות ממולו פרצו במחולות
כשהמוזה טרפסוכיררי מנצחת עליהם ועל בליל הקולות.
ושוב הרעים קולו הנבל.






אפילוג:


אט שוקעת השמש

שוקעת גם אגדת אפולון
שוקעות ההזיות.
ורק בן תמותה יחיד
נותר כאן להגיד
כי לא תם הסיפור.

מקץ שנים רבות בארץ מרוחקת,
נולדה לה דמות אחת בשלווה ובשקט
ודמות זו, נשמת בתו של פניאוס בה דרה,
ולא אוכל לתארה טוב יותר מאל השירה.

אך חיצי קופידון לא רגעו בחלוף דור.
ונותרו יציבים בחום ובקור.
ואם בקסמיה אל נשבה לעד,
איך יוכל בן תמותה כמוני לעמוד מן הצד,
ולא לומר בקול רם.
לנוכח כל באי עולם,
כי דבר אפולון השליט האיום
הוא בדיוק כדברי אני היום.

דרכי לומר דברים היא לעיתים מוזרה.
אקווה איפוא כי כוונתי ברורה.



















































































































יום שישי, 19 בספטמבר 2014

מרחוק אתבונן על הזר

מֵרָחוֹק אֶתְבּוֹנֵן עַל הַזֵר



מֵרָחוֹק אֶתְבּוֹנֵן עַל הַזֵר
עַל זֵר פְּרָחִים רַעֲנָן
עַל זֵר פְּרָחִים
שֶקְצָתוֹ אָדֹם
וְֹקְצָתוֹ תָכֹל
וְכֻלּוֹ שַׁאֲנָן

מֵרָחוֹק אֶתְבּוֹנֵן עַל הַזֵר
הַזֵר הַשָּׁמוּר לִמְנַצֵּחַ
אַבִּיט בּוֹ כְּאוֹרֵחַ
עֵת עַל רֹאשׁוֹ יִּשַזֵר

וַאֲנִי מַמְשִׁיךְ לְהַבִּיט אֵלָיו מֵרָחוֹק
וַאֲנִי מַבִּיט אֵלָיו בְּלִי לִזְעֹק
וַאֲנִי הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵק
וְהַזֵר הוֹלֵךְ וּמִצְטַמֵּק

וְמָחָר בְּמוֹ יָדַי אֶקְטֹף

צְרוֹר פְּרָחִים טָרִי עַל הַחוֹף

יום שישי, 12 בספטמבר 2014

מטפס אל האקרופוליס

מְטַפֵּס אֶל הַאָקְרוֹפּוֹלִיס

 



מְטַפֵּס אֶל שְׂרִידַי הַאָקְרוֹפּוֹלִיס בְּאַתוּנָה

נוֹגֵעַ בְּחוֹמָת הָאֲבָנִים

וְנִזְכָּר בְּסֵפֶר עַל הַמִּיתוֹלוֹגְיָה הַיְּוָנִית שֶׁהָיָה לִי בְּיַּלְדוּתִי

וְקָרָאתִי בּוֹ שׁוּב וְשׁוּב, עַד כִּי כִּמְעַט יָדַעְתִּי אוֹתוֹ בַּעַל-פֶּה

 

 

מְטַפֵּס אֶל שְׂרִידַי הַאָקְרוֹפּוֹלִיס בְּאַתוּנָה

עוֹצֵם אַתְּ עֵינִי וְרוֹאֶה קְשָׁתוֹת

מֵעַל זוֹהֶרֶת מִן הִרְקִיעַ אִירִיס אֵלָת הַקֶּשֶׁת בְּעָנָן

בְּחֻרְשָׁה בַּצַד הַשֵּׁנִי אָרְטֵמִיס אלת הַצַּיָּד דּוֹרֶכֶת אֶת  קַשְׁתָּה 

וּבַאַמְפִיתֵּאַטְרוֹן הַיָשָׁן אוֹרֵב קוּפִּידוֹן מֵאֲחוֹרִי הָאֶבֶן

וְיוֹרֶה חֵץ זָעִיר

בְּזוּג תַּיָּרִים צָעִיר

שֶׁמְּטַפֵּס לְאִטּוֹ בַּהַר

כְּשֶׁהֵם חַבוּקִים וּשְׁקוּעִים בְּעַצְמָם

 

מְטַפֵּס אֶל שְׂרִידַי הַאָקְרוֹפּוֹלִיס בְּאַתוּנָה

וְנִזְכָּר כִּי  אַפּוֹלוֹן תָּמִיד הָיָה הָאֵל הֶחָבִיב עָלֵי

אוּלַי בִּגְלַל שֶׁהָיָה אֵל הַזֶּמֶר וְהַשִּׁירָה

וְאוּלַי בִּגְלַל שֶׁפַּעַם קוּפִּידוֹן חֵץ עָלָיו יָרָה

וְאַף שֶׁחֵץ אֵלָיו נִשְׁלָח

זֶה לֹא מַמָּשׁ צָלַח

וּכְּנַעַר צָעִיר הִזְדַּהֵיתִי עִם הַהַרְגָּשָׁה

וְגַם כָּתַבְתִּי מִגִּילָהּ עַל הַפָּרָשָׁה

שָׁבָה מוֹנוֹלוֹגִים שֶׁל אַפּוֹלוֹן  וְגַם שֶׁלִּי

מַמְשִׁיךְ לַעֲלוֹת בַּהַר – וְנוֹגֵעַ בְּחוֹמָה מִשְּׂמָאלִי

וּמַגִּיעַ לְמַעְלָה

וְנוֹגֵעַ עוֹד רֶגַע בַּאַגָּדָה

לִפְנֵי שֶׁאַתְחִיל לָרֶדֶת

בְּמוֹרָד הַהַר

וְלַחֲזֹר לַמְּצִיאוֹּת

 

 

יום רביעי, 3 בספטמבר 2014

לזכור את החלום

לִזְכֹּר אֶת הַחֲלוֹם

 

ציור:ניק ג'פרידזה

פַּעַם מִזְּמַן נִסִּיתִי לִזְכֹּר חֲלוֹמוֹת

מִיָּד כְּשֶׁהֵקַצְתִּי הָיִיתִי נוֹתַר עִם עֵינַיִם עֲצוּמוֹת

וּמְשַׁחְזֵר אֶת הַחֲלוֹם שֶׁנָּדַם

וְאָז הָיִיתִי קָם

וְרוֹשֵׁם בַּמַּחְבֶּרֶת

שֶׁבִּשְׁבִילִי הָיְתָה זוֹכֶרֶת

אֶת הַחֲלוֹם

וְכָךְ הָיִיתִי מַתְחִיל אֶת הַיּוֹם

 

הַבֹּקֶר הִתְעוֹרַרְתִּי מֵחֲלוֹם מְמֻשָּׁךְ

וְרָצִיתִי לְזָכוּר אוֹתוֹ כָּל-כָּךְ

אֲבָל הוּא כְּבָר בָּרַח

אֵינֶנִּי זוֹכֵר אֶת הַחֲלוֹם

אֲבָל בְּרָאשִׁי הִתְנַגֵּןֶ זֶמֶר יָשָׁן פִּתְאוֹם

וְכָךְ הִתְחַלְתִּי אַתְּ הַיּוֹם